לגיטימי לבקר את ממשלת בנט־לפיד בגלל מרכיבי השמאל שבה; סביר לגמרי להתנגד לה כי רע"ם היא חלק אינטגרלי ממנה; אפשר לראות בהחלטה של ראש הממשלה נפתלי בנט אופורטוניזם ואפשר לראות בה אומץ לב ציבורי ולקיחת אחריות בזמן של כאוס. מה שלא לגיטימי הוא לכנות את ממשלתו "ממשלת הונאה". כשבנימין נתניהו מגדיר אותה כך, זה כבר ממש המקרה הקלאסי של קוזק נגזל.
מצער לראות שחלק מתומכי ימינה מרגישים מרומים, אבל הם לא יכולים לבוא בטענות אלא רק לעצמם. ההבטחה העיקרית והמפורשת של ימינה לכל אורך מערכת הבחירות הייתה שהיא לא פוסלת את הימין או את השמאל; שהיא לא "רק ביבי" וגם לא "רק לא ביבי"; שהיא משאירה את שתי הדרכים פתוחות. זו הייתה האסטרטגיה הפוליטית של ימינה והאמירה המרכזית שלה, והיא לא הייתה מקרית אלא מהותית. היה לה רקע פנימי והיא נבעה מעמדה נפשית ומנטייה אידיאולוגית. לולא העמדה הנפשית של אנשיה, ימינה לא הייתה יכולה לבחור באסטרטגיה הזו. העמדה הפוליטית הזו, המסוכנת מחד ורבת האפשרויות מאידך, הביאה לידי ביטוי שאיפה לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית וליציאה מן הקיבעון. היא ביטאה את המיאוס מן המחלוקות הישנות והפסילות הדדיות בין ימין לשמאל, בין מזרחים לאשכנזים ובן דתיים לחילונים, והציעה שיתוף פעולה בין חלקי החברה הישראלית ושאיפה למציאת קונצנזוס חדש.
במשך כל מערכת הבחירות, כמעט כל הסקרים קטלגו את ימינה כלשון מאזניים בין שני הגושים. לבוחר מהשורה אולי אי אפשר לבוא בטענות אם חשב אחרת; לא כולם מעמיקים בפוליטיקה ולא כולם מבינים תמיד במה בדיוק הם בוחרים. אבל כשפרשנים או פוליטיקאים טוענים שהייתה כאן הולכת שולל, אין בכך אלא צביעות. אפילו ההבטחה לעשות הכול כדי שלא תהיה מערכת בחירות חמישית הייתה רק נגזרת של העמדה הערכית האמורה. לגיטימי שימינה תלך עם השמאל גם בלי הנימוק הזה, כל שכן כשהליכתה לממשלת בנט־לפיד הייתה האפשרות היחידה ליציאה מהכאוס ולמניעת מערכת בחירות נוספת. אם מישהו לא הבין שמבחינת ימינה הליכה עם השמאל היא אפשרות ממשית, הוא לא יכול לטעון היום שהוא רומה.
ח"כ בצלאל סמוטריץ' ותומכיו ודאי לא יכולים לטעון שהיה כאן שקר. הרי זו בדיוק הייתה הסיבה, המוצהרת לפחות, של ההתפצלות של סמוטריץ' מימינה. הוא טען אז שבנט ילך עם השמאל. עכשיו הוא יכול לטעון בפה מלא "אמרתי לכם", אבל לא שבנט שיקר.
נכון, היו עוד הבטחות בחירות משניות, חלקן בהצהרה חד־פעמית וחלקן בלחץ של הרגע האחרון. הטעות הייתה בעצם מתן הבטחות האלה; לא בחזרה מהן. נתניהו הבטיח לא ללכת עם רע"ם. הוא גם הבטיח שלא יהיו חילופין; "לא רוטציה ולא מוטציה", כדבריו. אף אחד לא בא אליו בטענות על הפרת ההבטחות האלה, ובצדק. הן נחשבות לכרטיס ביקור, "מה שהייתי רוצה", סימון מגמה או שאיפה; לא יותר. לכן לאחר הבחירות, כשהקלפים מחולקים והאפשרויות מתבררות, טבעי שהבטחות טקטיות כאלה אינן מכובדות. זה לא כי פוליטיקאים משקרים; זה כי חובתם להתמודד עם המציאות ולפעול במסגרתה.
אזכור הפרת הבטחות הבחירות של נתניהו לא נועד לחיזוק הטענה שאם לנתניהו מותר להפר הבטחות אזי גם לבנט מותר. הטענה היא שמי שמקבלים בשוויון נפש את הפרת הבטחות הבחירות של נתניהו, ובמיוחד לנוכח העובדה שהפוליטיקה שלו מבוססת זה שנים על פיזור הבטחות רבות לפני הבחירות והפרתן לאחריהן, לא יכולים לבוא בטענות לבנט. הטענה היא שמי ששיבח ובירך את בני גנץ על הפרת הבטחת הבחירות המרכזית שלו כשהצטרף לממשלת החילופין עם נתניהו, וראה בה קבלת אחריות ואומץ לב ציבורי, לא יכול לבוא בטענות לבנט. הטענה היא שמי שלא קרא לממשלת נתניהו־גנץ "ממשלת הונאה", אף שנתניהו לא התכוון לקיים את החילופין והונה את גנץ במפורש, או "מכר לו אוויר" כדברי מקורביו, לא יכול לקרוא לממשלת בנט־לפיד "ממשלת הונאה".
כל מי שעושה זאת פועל מתוך עמדה פוליטית. לא האמת נר לרגליו ולא היושרה והמוסר מעניינים אותו. הוא נושא את שמם לשווא. כשתומכי גוש נתניהו מכנים את ממשלת בנט־לפיד "ממשלת הונאה", אין בזה אלא להעיד כמה קל להסית את הציבור, לשטוף את מוחו ולהנדס את התודעה שלו.
