השר לשירותי הדת מתן כהנא הגיע ביום שני שעבר עם יומרות גדולות ליומו הראשון במשרד. כבר בטקס חילופי השרים הבהיר השר הטרי שאין בכוונתו להסתפק בניהול שירותי הדת, הייעוד המרכזי של המשרד כפי שמעיד שמו. "המתח בין דת למדינה הפך לסיבה המשמעותית ביותר לקיטוב בחברה הישראלית, ואת זה אני רוצה לשנות", הצהיר כהנא. "היהדות צריכה להפוך מגורם מפלג לגורם מאחד. אני רוצה שהמשרד הזה לא רק יהיה רק המשרד לשירותי דת אלא המשרד לענייני דת ומדינה. מתוך המשרד הזה אני מקווה לסייע בהפגת המתח בסוגיה הנפיצה הזו".
כהנא אינו מסתפק בהכרזות. מי שעוקב אחריו יודע שבשנים האחרונות הוא עשה חריש עמוק ויסודי ברבות מהסוגיות הנפיצות, למד אותן לעומק וגיבש לעצמו תפיסת עולם בתחום הרגיש של יחסי דת ומדינה, שרבים מעדיפים לא לגעת בו. גם למשרד לשירותי הדת הוא לא הגיע בטעות. הוא מכוון לשם מאז כניסתו לפוליטיקה, ממתין לשעת הכושר שאכן הגיעה עם השבעת ממשלת בנט־לפיד.
אך היומרנות המיוסדת על בקיאותו הרבה בסוגיות עלולה להקשות על כהנא את השגת התוצאות, ולהיות בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. מארג יחסי הדת והמדינה בישראל מורכב וסבוך. הוא עשוי מרשת קורים עדינה מאוד של נושאים, ארגונים ומוקשים שימי מרביתם כימיה של המדינה.
באופן רשמי הקו השליט בכל הנושאים הללו הוא הסטטוס־קוו, אך למעשה המציאות בתחומים הללו היא דינמית, והכוחות הפועלים רבי עוצמה. כל ניסיון להגיע להסדרה כוללת של התחום בתוך קדנציה אחת, שאורכה עדיין אינו ברור שבלשון המעטה, סופו שיסתיים במפח נפש.
פתרון בכל אחת מהסוגיות – דמות השבת הציבורית; הגיור; הכשרות הציבורית; היחס לזרמים שאינם אורתודוקסיים; מונופול דין תורה בנושאי המעמד האישי; לימודי ליבה בציבור החרדי; חוק הגיוס וכיוצא בזה – מצריך משאבי זמן וגם עוצמה פוליטית. חוכמת יצירת סדר העדיפויות לא תהיה פשוטה. הקואליציה החדשה תזמן לממשלה ולשר שלל הצעות חוק שמטרתן לשנות סדרי בראשית בתחומים הללו.
העבודה, מרצ, ישראל ביתנו ויש עתיד חיכו זמן רב לקואליציה ללא חרדים, וירצו לחוקק ולבצע הכול, מיד ומהר. אך אם השינויים יהיו רבים מדי, מהירים מדי, ולא ילוו בהסכמות או לפחות בהידברות עם הציבור החרדי, הם לא יהיו שינויים בני קיימא. מיד כשתשתנה המציאות הפוליטית, הגלגל יוחזר לאחור.
כדי ליצור רפורמות אמיתיות, הנחוצות כל כך בתחומים הללו, נדרשת מידה הגונה של אורך רוח ונכונות להידברות ולפשרות. דווקא כהונת הממשלה הנוכחית, כשהחרדים יהיו באופוזיציה ובעמדת נחיתות, עשויה לתת הזדמנות לפשרות מסוג זה. אך ההידברות לא תוכל להיות בעלת ערך ולא תביא תוצאות, אם אגפי הקואליציה האחרים יתעקשו על מלחמה כוללת.
דוגמה לכך כבר הייתה בעבר, בתקופת ממשלת נתניהו השלישית, עם "ברית האחים". אחרי שהמפלגות החרדיות חזרו לממשלה לא נותר זכר משנתיים של קואליציה מוכוונת מהפכות בנושאי דת ומדינה. בתוך חודשים אחדים המצב הושב לקדמותו.
לכן ההתמודדות הראשונית של כהנא תצטרך להיות דווקא בתוך הקואליציה. אם הוא לא יצליח להיות גורם ממתן ומרגיע בין חבריו לקואליציה, קלושים סיכוייו להצליח לייצר שינוי לטווח הבינוני והארוך.
נוהל בלפור
ביקורת ציבורית רבה נמתחה השבוע על משך שיחת החפיפה הקצרצרה בין ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לראש הממשלה החדש נפתלי בנט. ברור לכול שאין די בחצי שעה לשם מיצוי הנושאים שראש הממשלה במדינה כמו ישראל צריך להעביר בהם את השרביט בצורה מסודרת למחליפו.
במקביל יצא הקצף על נתניהו בעקבות פגישות שקיים לאחר סיום תפקידו במעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים, המכונה "בלפור" אף שכתובתו היא בכלל סמולנסקין 9. אנשי תנועת "קריים מיניסטר", אחת הקבוצות הקיצוניות בין המפגינים נגד נתניהו, אף איימו לעתור לבג"ץ אם לא ייקבע תאריך לפינוי בני משפחת נתניהו מהמעון הממלכתי עד לסוף השבוע הבא.
שני העניינים הללו נופלים כפרי בשל לידי מי שמבקשים סיבות להתגולל על נתניהו, גם לאחר שהושגה כבר המטרה העיקרית, החלפתו בראשות הממשלה. אך האמת היא שנתניהו לא אשם. ראש הממשלה היוצא היה יכול אומנם לנהוג אחרת, אולם למרבה הפלא אין בנמצא כל נוהג ברור שיתווה לו את הדרך הנכונה לחילופי שלטון מסודרים.
האם זה מפני שישראל היא עדיין מדינה צעירה? ובכן, כבר לא כל כך צעירה. מתוך 193 מדינות החברות באו"ם, אנחנו במקום ה־59. כשני שלישים ממדינות העולם קמו או קיבלו את עצמאותן אחרינו. ישראל כבר לא צעירה בשום קנה מידה. אף על פי כן, גם בשנתה ה־74 מדינת ישראל מתנהלת במובנים רבים כמו מחנה סיירים בתנועת נוער; בלי נוהל ונוהג, בלי חקיקה שמסדירה נושאים קריטיים, ועם הרבה אלתור, יוזמה ובעיקר בלגן. מחנה סיירים הוא אמנם חוויה מקסימה ומסעירה לנערים ונערות כבני 14, אך בגיל 74 זה כבר פתטי.
העובדה שאין בישראל תורת חילופי שלטון מסודרת היא רק דוגמה אחת למנטליות הישראלית הרעה של "יהיה בסדר" ו"נתארגן תוך כדי תנועה". בגילה המתקדם של מדינת ישראל הגיעה העת לחסל את תרבות האלתור והאנדרלמוסיה ולעשות קצת סדר בדברים החשובים לעתידנו. למשל, בנוהלי האכלוס והפינוי של המעון בבלפור. או בעצם, בסמולנסקין.
היורש של פרידמן
חילופי הממשל בארה"ב בתחילת השנה ועלייתו של הנשיא ג'ו ביידן עוררו בישראל דאגה רבה, וחשש מפני שינוי המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. בכל זאת, רבים התנחמו במחשבה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו ניצב בראש סדר יומו של הממשל הנוכחי. השבוע התברר שכנראה גם זו הערכה שגויה.
הודעתו של ביידן על מינויו הצפוי של תומס ניידס לשגריר ארה"ב בישראל היא איתות ברור לממשלה החדשה בירושלים: ארה"ב בהחלט מתכוונת להתערב בזירה המקומית. ניידס הוא אישיות מרכזית ומשמעותית במפלגה הדמוקרטית. בתקופת ממשל אובמה היה סגן מזכיר המדינה תחת מזכירת המדינה הילרי קלינטון. כשקלינטון התמודדה לנשיאות היא הכריזה שתמנה את ניידס לראש סגל הבית הלבן, ורק הפסדה לטראמפ הכשיל את המינוי. בזמן שמפלגתו איבדה את השליטה בבית הלבן, שימש ניידס בתפקידים בכירים בתאגיד הבינלאומי מורגן סטנלי ובחברות אחרות.
המינוי של אישיות מסדר הגודל הזה לשגריר בישראל מעיד שביידן מעוניין להיעזר בו למימוש מדיניות משמעותית, ולא להסתפק בתחזוקה שוטפת של הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.
העובדה שניידס הוא יהודי היא קוריוז חביב גרידא. החברים היהודים במפלגה הדמוקרטית אינם תומכים במדיניות ישראל בלהט רב יותר מזה של עמיתיהם שאינם יהודים, בלשון המעטה. ניידס אמנם אינו נמנה עם האגף השמאלי הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית, כמו ברני סנדרס למשל, הסנאטור היהודי שהפסיד לביידן בהתמודדות על המועמדות לנשיאות. אולם גם עמדות האגף הדמוקרטי המרכזי בימינו, שהן כנראה גם עמדותיו של השגריר המיועד, מספקות סיבה לדאגה.
כהונתו של ניידס כשגריר בישראל לא תהיה שחזור של כהונת השגריר הקודם דיוויד פרידמן, והמדיניות שהוא יבקש לקדם צפויה להיות שונה בתכלית. ימים יגידו עד כמה.
