שבוע להשבעת הממשלה החדשה והמדינה עוד לא קרסה. לפי ההתנהלות הפרלמנטרית של האופוזיציה בימים האחרונים, לא לגמרי ברור האם מדובר בחדשות שישמחו או יעציבו את חבריה. ובכל זאת, בין האשמות היסטריות בהמטת חורבן על המדינה להאשמות היסטוריות בשריפות אסמים, נראה ששינוי אחד שנרקם מתחת לפני השטח, עשוי להתגלות כבשורה הגדולה ביותר של ממשלת השינוי־שיסוי־איחוי־עירוי: דיונים ענייניים קצת יותר במדיניות ובנושאים שעל סדר היום.
זה נשמע כמו דבר קטן. זה אפילו נשמע כמו דבר מצחיק. מה, לא דנו עד עכשיו בנושאים שעל סדר היום? אבל האמת היא שכל מה שצריך לעשות זה לחשוב על כמעט כל ויכוח משמעותי שהיה פה בשנתיים האחרונות כדי להבין או להיזכר בכך שהפרסונלי וההיסטרי השתלטו לחלוטין על השיח במדינה. ויש בזה היגיון מסוים. בכל זאת, וכפי שאנחנו מזכירים כאן שוב ושוב, כשהמדינה שלך הופכת לזירה של מערכת בחירות אחת עצומה ובלתי־נגמרת, אתה נוטה לשכוח כיצד נראים החיים האמיתיים, והכול הופך לשאלה של מי ינצח ויציל את המדינה או ינצח ויחריב את הבית השלישי.
אבל עכשיו, כשקמה ממשלה ונראה שהיא לא הולכת ליפול, לפחות בשבועות הקרובים, אולי פתאום ישראלים ירשו לעצמם להיזכר שהם לא רק חלוקים על מי עדיף – לפיד, בנט, ביבי או טיבי, אלא גם בשאלה מה הם רוצים שאלה יעשו ברגע שייבחרו. עוד עובדה שעשויה לתרום להתעוררות הגדולה הזו היא אופייה הפוליטי של הממשלה החדשה: ההטרוגניות הגדולה הזו בוודאי תביא לוויכוחים ואי־הסכמה גם בתוך הקואליציה (כפי שכבר הספקנו לראות בחוק איחוד המשפחות), ופתאום במקום לעסוק בשאלה "נתניהו: כן או לא", נעסוק בשאלות שהן אולי קצת יותר קטנות, אבל הרבה יותר חשובות – אם נשתמש בביטוי המזעזע שהפך למנטרה של הקואליציה הזו – לחיים עצמם.
כבר ישנה תזוזה כלשהי בנושא הזה, והיא מגיעה דווקא מכיוון משרד שהיה מנומנם תקופה ארוכה: שירותי הדת. כניסתו של מתן כהנא הבהחלט־לא־חרדי לתפקיד שהיה מסור שנים רבות בידי אלה שלא הייתה להם טיפת אינטרס להוביל לשינוי, כבר הספיקה לעורר דיוני מדיניות, ואולי אף תצליח לקדם משהו. חרף האשמותיהם של הגולים לאופוזיציה, כהנא אינו איוון הפריץ הג'ינג'י והמשופם שבא להשמיד את תורת ישראל, אלא אדם שנראה דתי וערכי שמבקש לחולל שינויים פרקטיים ביחסי הדת והמדינה, שהפכו זה מכבר לאחד הנושאים היחידים שנדונים ברצינות, אפילו בתקופת בחירות.
אבל זה בטח לא יעצור אצל כהנא. ההסכמים הקואליציוניים ואופיו של המחזיק בתפקיד מבטיחים שגם במשרד המשפטים אנחנו עשויים לראות את גלגלי המדיניות הקפואים מתחילים לזוז. אותם הסכמים קואליציוניים אמנם הופכים כל שינוי משמעותי לבלתי אפשרי, אך המחזיקים בתפיסת עולם שמרנית יציעו שדיון רציני ורפורמות קטנות – ולא מהפכות מרחיקות לכת – הם שמובילים בסופו של דבר לשינוי אמיתי ויציב. לכל הפחות, אם סער מתכוון ברצינות לדחוף לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה או לגעת ברפורמות אחרות (כמו למשל שקיפות באגודות עות'מאניות), הדבר יגרור דיון ער בפרקטיקה פוליטית, וזה היה חסר לנו כבר יותר מדי זמן.
משמאל בטוח נראה דיונים כאלה. העובדה שמשרדי האנרגיה, התחבורה והגנת הסביבה נמסרו לשרות שאינן ידועות בעמדותיהן הימניות אמנם מעלה חשש כבד (ומוצדק) בליבם של המבקשים למנוע את שחיטת התשתיות הישראליות על מזבח האלילים הירוקים, אבל רבאק, לפחות זה יכפה על אלו שהנושא חשוב להם לצאת לרחובות ואשכרה להסביר למה תוכניותיהן של זנדברג, מיכאלי ואלהרר יזיקו כל כך למשק. לפחות העלונים שמחולקים ברחוב והספאם שנשלח בכל דרך יפסיקו להציג פרצוף אחד על רקע כחול וממלכתי ופרצוף שני על רקע אדום ושטני וינסו לדחוף קצת מידע על סכנת האקלים או זו שטמונה בהפחדה אקלימיסטית.
אפשר לעשות את אותו תרגיל מחשבתי עם כמעט כל משרד ממשלתי. וככל שתהיה יותר יציבות, כך אולי גם הוויכוחים הללו יהפכו ליותר נפוצים ומסעות ההכפשה הפרסונלית ייכנסו למסגרת טיפה יותר פרופורציונלית. טרם ברור כמה תועלת או נזק תעשה ממשלת בנט־לפיד, אבל אם היא תהיה אחראית – בכורח או ברצון – להרצנה מסוימת בשיח הפוליטי במדינת ישראל, דיינו.
