הודעות רשמיות מוושינגטון מבשרות על צמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב במזרח התיכון. צמצום זה יכלול גם הגנה אווירית במוצבים בסעודיה המתמודדת עם בעיית החות'ים בתימן. אין מדובר בחדשה מרעישה. צמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב הייתה מטרה אותה סימן גם הממשל הקודם של דונלד טראמפ, כאשר ביקש להסיט את מרכז הכובד האסטרטגי שלו לאמריקה עצמה ולתהליך העצמתה הכלכלי אל מול האתגר הסיני. גם הנשיא ביידן מבין שסדר העדיפות של ארה"ב ממוקד בראש ובראשונה בסין והרבה פחות מכך ברוסיה או בענייני המזרח התיכון.
זו הסיבה לחוסר העניין המובהק שמגלה כעת הממשל האמריקני במזרח התיכון, וזו גם הסיבה שעד עתה הנשיא ביידן לא ממש גילה להיטות יוצאת דופן לשחזר את הקדנציה הראשונה של ממשל אובמה ולהכניס את ידיו חזרה לביצה המורכבת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בשל כך אבו מאזן, אשר טיפח ציפיות מוגזמות וסמך ידו על הפרוגרסיבים בוושינגטון, חזר בו ממהלך עריכת הבחירות הכלליות בשטחים שיזם, לאחר שהבין כי הממשל הדמוקרטי אינו ממש להוט לרעיון הבחירות.
בשלב זה, עדיין לא ברור האם המגמה של חוסר מעורבות בסוגיה הפלסטינית תימשך. ייתכן בהחלט שהשינוי הפוליטי בישראל עם השבעת ממשלת בנט־לפיד ידרבן את אנשי ביידן לנסות שוב את מה שכשל פעם אחר פעם. מעמדו של בנט כראש ממשלה עשוי להביא אישים שבתפיסת עולמם סוברים כי הסכסוך מגדיר את מעמדה האזורי של ישראל. כמו כן, היעדרות גורמים בממשלה שנמצאים בטווח שבין לפיד לעבאס עלולה להעניק רוח גבית ליוזמה שעד עתה, בהנהגת נתניהו, הייתה תרחיש בעל היתכנות קלושה.
אולם, מה שברור מעבר לכך היא העובדה כי למרות שמגמת צמצום הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון הוא עניין ששני הממשלים, הנוכחי והקודם, הייתה משותפת לשניהם, הרי שיש ביניהם הבדל גדול בכל הנוגע ליצירת התנאים האסטרטגיים שיאפשרו את הנסיגה האמריקנית. אצל הנשיא טראמפ תהליך צמצום נוכחות ארה"ב היה כרוך בהפעלה של לחץ אדיר על איראן כדי להביא אותה לשולחן המשא ומתן כתנועה חלשה וככזו שנכונה לעסקה הרבה יותר טובה מעסקת אובמה. במקביל טראמפ היה עסוק ביצירת מאזן אסטרטגי חדש במזרח התיכון המבוסס על קואליציה ישראלית־מפרצית בדמות הסכמי אברהם. כל זאת, תוך הבטחת עסקאות נשק מתקדם למדינות השותפות בקואליציה על מנת להבטיח את כינונו של "קיר ברזל" של "מחנה המוחות", קרי – המדינות העשירות, הפרגמטיות ושונאות הסיכון של האזור כנגד "מחנה הלבבות" המיוצג על ידי גורמי ההתנגדות, האלימים ומחפשי הסיכון באזור.
לעומת זאת, אצל ממשל ביידן הסיפור הוא שונה. ארה"ב רוצה להסתלק מהר מהאזור והדרך לכך אינה עוברת דרך הכרעת איראן אלא דרך הסכם שלמעשה יאפשר את הפיכת איראן למעצמה אזורית לכל דבר, הן מבחינת נגישות פוטנציאלית לגרעין והן מבחינת שחרור המצור הכלכלי עליה. בנכונות הזו להסכם חלש ולמשא ומתן עם איראן מרדדת ארה"ב את ההיגיון של הסכמי אברהם ומחלישה את "קיר הברזל" הישראלי־מפרצי נגד איראן. בפועל הדבר מתבטא בפלירטים שמנהלות חלק מהמדינות במפרץ עם איראן הנשענת על הבנת שינוי הגישה האמריקנית תחת ממשל ביידן.
אלה אינן חדשות טובות לישראל. עשור של תהליך מתמשך של הבניית מעמדה האסטרטגי, שחלקו נעשה תחת מעטה של חשאיות, עומד עתה בפני תהליך של אִתגור. הרושם מצביע על כך שאנו עומדים בתחילת תהליך היפוך או לפחות נסיגה לאחור במגמות החיוביות של השנים האחרונות. אם כך יקרה, הרי שהעתיד צפוי לעמוד בסימן של התעצמות אסטרטגית איראנית בצל שחיקה בעומק הנכונות האמריקנית באזור. זה יאפשר את היווצרות התנאים לפריחת "אנשי הלבבות" של המזרח התיכון ויציב בפני "אנשי המוחות" קושי מהותי להתמודד עם המציאות המזרח תיכונית, שתהיה כנראה הרבה יותר מורכבת ובעיקר נפיצה, כפי שהמליצו אירועי סבב הלחימה האחרון ברצועת עזה.
