בתוכנית שש בן עמי אתמול (א') ראו לנכון לסקר את לחיצת היד הרפויה שבין ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו לבין ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט שנפגשו באירוע לזכר חללי צוק איתן. אחרי שהנאום עצמו סוקר ודובר הגענו אל הדובדבן שבקצפת הידיעה – סרטון מהאירוע בו נתניהו לא קם לבנט והם לוחצים את היד במהירות.
מה העובדה הזו מוסיפה לנו ומאיזו סיבה היא תופסת מקום במהדורה? אין בה חידוש פוליטי, הרי כל בר דעת יודע שהם לא חברים, בלשון המעטה; אין בה סיקור על התנגדות מצד האופוזיציה לדברים שאמר בנט בנאום. יש בה רק דבר אחד – הרצון להראות את נתניהו ברגעיו הקשים.
כמה צהוב וכמה חולני הוא הצורך להראות את הצד המפסיד מובס. האם יש מישהו, אחד, שהיה נעמד דום ולוחץ יד בחמימות למי שלקח ממנו את השלטון, וקל בחומר בנסיבות האלו? זה בסדר גמור שנתניהו לוחץ לו יד רפה. אם הוא לא היה משיב לו לחיצת יד זה היה ילדותי ולא מכבד, אבל להתפלמס על חוזק הלחיצה או על העובדה שהוא לא קם זה כבר סיקור מיותר ומגעיל. נתניהו ירד מהשלטון והגיע הזמן שהתקשורת תרד ממנו. אל תראו לנו תמונות של מובילים מוציאים ארגזים מבלפור, אל תראו לנו את השורה השנייה בה הוא יושב באירועים שונים. זה לא שזה לא מעניין זה הרבה יותר גרוע מזה. זה מעצב אותנו כחברה שרוקדת על גופות וממקמת את השנאה בלב המיינסטרים.
אחרי צפייה בכתבה אי אפשר להתחמק מהשאלה האם כל זה קורה כי מדובר בנתניהו, האם שנים של שנאה וציפייה הביאו את עורכי התוכנית לנקמנות לא הוגנת עד כדי סיקור משפיל? כולי תקווה שהתשובה היא לא, כי אם התשובה היא כן אז אין בכלל סיבה לפתוח את הטלוויזיה כי סיקור אמיתי ואובייקטיבי כנראה לא נמצא שם לעולם.
