בשבוע שעבר כתבנו כאן על הקורה והמזוזה שבשער שבמגרש, וכעת נעלה אל היציע – מקום מושבם של האוהדים. המילה "יציע" עצמה מקורה בפרקים העוסקים בבניין מקדש שלמה בספר מלכים. כך נאמר שם "וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת יָצִיעַ סָבִיב אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר".
המפרשים נחלקו בשאלת משמעו המדויק של היציע, אך מוסכם שמדובר במבנה כלשהו המקיף סביב את קירות ההיכל. אף המשנה במסכת בבא בתרא מלמדת כי "מי שמכר את הבית – לא מכר את היציע", וגם בתלמוד נחלקו בשאלה מהו בדיוק יציע זה.
מכל מקום, עם השנים החלו לקרוא כך למרפסות המוגבהות שבבניינים, גלריה בלעז. הנה דוגמה מתיאור תפילת חג בווינה בשנת 1862: "על מפתן פתח השער הננו עומדים מעט כמשתוממים על המראה, כי מה יפה אף נעים, היכל רם ונשא בנוי לתלפיות כולו אומר כבוד… והבית מלא מפה לפה מן הבאים לשפוך שיח, וכן על היציע התיכון אשר על קיר הבית סביב, מקום מועֵד לנשים". "מקום מועד לנשים" הוא כמובן עזרת הנשים, ובהמשך מתאר הכותב שביציע נוסף עמדה המקהלה שהפליאה בשירתה יחד עם החזן.
כשהוקמו אולמות התיאטרון הגדולים נקראו החלקים הגבוהים שלהם בשם יציע, ולימים נדד השם אף למחוזות הספורט. ואגב, בדומה למילה יציע – אף המילים "אולם" ו"היכל", המשמשות כיום בהקשרי חול מגוונים, מקורן באולם ובהיכל שבמשכן ובמקדש.
אהוד ואוהד אהודים
והאוהדים מאין באו? כאן נכנס לתמונה אליעזר בן־יהודה, שחידש את המילה אַהֲדָה – ובכלל את השורש אה"ד במשמע של תחושת קרבה והזדהות. שורש זה מופיע במקרא רק בשני השמות הפרטיים "אוהד" (במלעיל) ו"אהוד". כשביקש בן־יהודה למצוא תחליף עברי למילה הנפוצה "סימפתיה", הוא הסתייע בַפּוֹעל הערבי "האד", שפירושו "ליבו נטה לאיזה אדם" – וחידש את המילה "אהדה". במילונו הגדול הוא מציע שהשורש אה"ד שימש גם בעברית העתיקה, והשמות אוהד ואהוד פירושם היה אפוא "ילד שהלב נוטה אליו". חידוש זה מתאים לשיטתו של בן־יהודה, שלפיה השורשים המצויים בערבית הם שורשים שבעבר שימשו גם בשפות שמיות אחרות, ובכללן העברית.
ואכן, המילה אַהֲדָה והפועַל אָהַד הלכו ונקלטו בעברית המתחדשת, ושימשו במשמעות של תמיכה והזדהות. הנה דוגמה מן העיתון דבר משנת 1930: "גם בחוגים האוהדים את הפועל ומתיימרים להיות קרובים לו, שורר מתחת לסף ההכרה יחס אכזרי למצבו". כשאנו קוראים היום את המילים "אוהדים את הפועל" אנו חושבים על אוהדים של קבוצת "הפועל" כלשהי (במלעיל) – אך כאן הכוונה היא לַפּוֹעֵל עצמו, במלרע – האדם העובד בעבודת כפיו.
כעבור כמה שנים האוהדים ירדו אל המגרשים, ואנו מוצאים אותם תומכים בקבוצות הספורט השונות. כך למשל נכתב ב"הבקר" בשנת 1940: "כדור הסל הולך וכובש לו חוגים של אוהדים יותר ויותר רחבים. הוועדה הארצית התחילה בארגון קבוצות בכל ערי הארץ ומושבותיה".
נא לנקד!
מכתב מעניין על אודות המילה אהדה נדפס בעיתון "הצבי" של בן־יהודה בשנת 1900 – זמן לא רב לאחר היוולדה של המילה. כך מספר כותב המכתב, הרופא והסופר ד"ר יהודה לייב קצנלסון, שכינה עצמו בשם העט התנ"כי "בוקי בן יוגלי" (ועל שמו אף נקבע רחוב בתל־אביב):
"טרם סַפְּרִי לפני הקוראים את אשר קָרָנִי, עלי להודיעם כי משוגע אני לדבר אחד: יש לי תאווה לדבר בביתי רק עברית. ואשתי כבר הסכימה למלא תאוותי זאת, רק בתנאי כי כל מילה אשר לא תדע בעברית עלי לומר לה וגם להגיד לה את כל נטיותיה ומוצאה בָּאֵר היטב… חפצה אשתי לאמר לי 'סימפאטיֶע', ותשאלני: איך אומרים בעברית 'סימפאטיע'? אנכי נזכרתי תיכף כי עורך הצבי כותב על זה 'אהדה', אך איך קוראים זה בדיבור בנקודות (בניקוד, י"ע)? ומאין מוצאה? החילותי לגמגם לה 'אֲהָ', 'אֲהִ', ולא מצאתי את ידי ואת רגלי. 'אהא', קראה אשתי בשמחת ניצחון, אמרתי לך כי לא ייתכן לדבר רק עברית… הואל נא, אדוני העורך, בכל פעם אשר תכתוב בהצבי מלה מחודשה, לנקד אותה ולהודיע מקורה ונטיותיה בהערה, וניקיתי הפעם מתלונת אשתי".
