כולנו מכירים את המעבר הקשה והבלתי אפשרי בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ולמרות שזה גיליון חג ואנחנו עדיין בחג ובטוב והבגדים (חלקם לפחות) חדשים ויפים, הייתי רוצה לכתוב (כמובן, בלי להשוות) על המעבר בין פסח ליום השואה.
ליל הסדר שלי כילדה היה עבורי סבא עם הקיטל שלו. סבא חיים האהוב שלנו, יושב שם עם מספר על היד וסיפור על הנשמה. לעבור ליל סדר עם ניצולי שואה, סבא חיים או סבתא צילה, זה להרגיש בפה כל מילה של ההגדה. אצלנו לכל ילד יש ההגדה שלו עם הקדשה, וכל הגדה מעוטרת באיורים משלה. וכשאתה ילד – מה אתה עושה? יושב ובוהה באיורים ומחכה שיחצו את האפיקומן. ושם ראו את בני ישראל, רזים וכושלים. הולכים בזה אחר זה, משא על גבם ושוטרים ונוגשׂים סביבם. עם השנים שחלפו ועם ההתבגרות, שמענו עוד ועוד סיפורים מ"שם", ובכל שנה ההגדה והאיורים קיבלו צורה יותר ברורה ועלתה תמונה של מה שעברו סבא וחבריו מהגטו. לא בונים פירמידות אבל עובדים בפרך. רזים וכחושים, וסביבם שוטרים ונוגשים.
דיברתי על זה עם חברתי קרן, שבעקבות פרסום טור שלי כאן כתבה לי שנמצא אצלה ספר מחזור של אותה עיירה שסבתי גדלה בה, כשאנוב. שאלתי אותה אם גם אצלה התקיים החיבור המיוחד הזה בין ליל הסדר וסיפור יציאת מצרים לבין סיפורי השואה.
והיא סיפרה: על איך כשסבא היה עוצם עיניים ומתחיל לשיר, פתאום הוא לא היה סבא אריה שלהם פה בבני־דרום, אלא אצ'ק, הנער בישיבה של כשאנוב, שיושב עם כל שאר האברכים בישיבה שלו, שמח ותמים ושר. ובשירת "עבדים היינו" המבט של סבתא פתאום היה נודד לרצפה, לפינה מנותקת מאיתנו, מהסדר, מהכול. איך היא ידעה שהיא חזרה לשם, לעבדות ההיא שלה.
כי אצלם כל השנה היו סיפורי "הא לחמא עניא". כשסבא היה לועס בתאווה את המצה והיא הייתה נזכרת שגם בימי החול הוא בכלל לא אהב לחם טרי. הוא היה קונה כל יום לחם, מעמיד אותו להתייבש על השיש, ורק למחרת אוכל ממנו. היה אומר על לחם טרי שיש לו טעם של בצק, שזו שריטה מהתקופה ההיא. התרגל לאהוב לחם יבש.
דיברנו, קרן ואני, על איך זה להיות דור שלישי. כשכולם בכיתה סיפרו על שולחן הסדר הענק שלהם, על עשרות בני הדודים שיש להם, ואנחנו היינו מתכווצות ומתביישות במשפחה הקטנטנה שיש לנו. על חוויות בקשר סבתא־נכדה. אני עד היום זוכרת בצמרמורת את ההליכה עם סבתא לסרט של חנה סנש, ואיך כל הדרך חזרה לא שאלתי – אם ככה גם היה לה. שם בשואה. קרן סיפרה על הרגע שהיא צפתה יחד עם סבתה בחדשות כשבישרו בהתרגשות על הצלחת מבצע שלמה. מהמסך ניבטו עשרות אלפי יהודים תשושים, מפוחדים, חלשים, חיילי צה"ל נושאים אותם על ידיהם. כולנו בהתרגשות ובגאווה עצומה. ושוב העיניים של סבתא נודדות לשם… לאז… והיא רק ממלמלת בשקט למי שהצליח לשמוע אותה "מעניין מה היה קורה אם הייתה לנו מדינה ב־1940".
כי מאז, כל דבר שקרה לנו, כל דבר שחווינו, נחווה פעמיים. פעם אחת בעיניים הצבריות־התמימות שלנו ופעם שנייה – בעיניים המצולקות והכואבות שלהם. כל חתונה של נכד או נכדה, כל לידה של נין או נינה, זה תמיד מעֵבר למאורע עצמו. זו שמחה שהיא גם ניצחון.
עם השנים, ועם הפרידות העצובות מהדור היקר ההוא, הבנתי שלמצוות "והגדת לבנך" יש כמה כוכביות ונספחים שאני חייבת לקבל על עצמי. את סיפור יציאת מצרים הם ימשיכו לשמוע מהגננת ומהמורה, וזה גם יהיה חלק רגיל מההגדה ומלילות הסדר בכל שלב בחייהם.
אבל סיפור המשפחה שלנו – זה מוטל עליי. כי אם אין אני להם, מי להם? מי יספר את סיפורם של ארבעה ניצולים ששרדו תופת, אך כל מה שהיה להם והיה יכול להיות – נכחד ונשרף ונרצח. אז אני מתעקשת לכל ילד להוסיף שם שני, שייקח איתו הלאה את הסיפור, לפחות לעוד דור אחד קדימה. שזה לא יהיה עוד פרק בספר, אלא חי ונושם וזוכר ולא סולח. שיֵדעו שהם פה בזכות בני ישראל ששרדו ושמרו על הנפש והרוח, שלא היו מעלים על דעתם שם בגיהינום ההוא, שעוד יזכו להיות בירושלים הבנויה.
