יותר מלשתות את הסוף של הקולה, יותר מחתיכת תירס שנשכחת לי בין השיניים, יותר מלשמוע את הטלפון הקווי שלי מצלצל כשאני באמצע המקלחת ולרוץ לענות לו ואז לגלות שזו הודעה מקבר רחל – אני מתעבת אנשים שקובעים איתי דברים לא סופיים.
"בואי נקבע טנטטיבית", הם אומרים. ואני שומעת: "בואי נקבע חרטטיבית". עזבו שאין לי מושג למה בעידן הסמארטפון אנשים עדיין קובעים פגישות בארבע עיניים. מבחינתי אין שום עניין הרה גורל שאי אפשר לסגור בטלפון, כולל החלטה על שלום במזרח התיכון, ואילו זה היה תלוי בי – כל חיי היו מתנהלים דרך שפופרת, כשאני שוכבת על ספה עם נעלי הקיפי האהובות עליי וצופה בלופ בעונה השנייה של פאודה.
אבל אנשים רוצים פגישות. מצד שני, הם מפחדים להתחייב אליהן. ומכיוון שאת לא רוצה לשדר לחץ כי אין בזה פאסון את מזייפת נינוחות, כאילו זה ממש בקטנה בשבילך להיערך לפגישה שאולי לא תתקיים. ואז, יום לפני, כשאת מסודרת גבות והפן שלך יושב מושלם הם מזיזים לך את הפגישה למועד הכי פחות נוח ואין לך אפילו על מי להתרגז כי היי, אמרנו שקובעים טנטטיבית.
הכי מעצבנים אלו שאומרים "יש מצב שנקפוץ לקפה". סליחה, מה זה "יש מצב שנקפוץ?" אני צריכה תשובה ברורה. איך, כמה ומתי אני צריכה להחביא את הכביסה שלא קיפלתי מתחת למיטה. השנ"צ שלי תלוי בזה ואני לא אשב עכשיו בבית המתוקתק שלי אחרי שעשיתי לו מקלחת מגבונים, אחליף חולצה לכבודכם ואכניס עוגה לתנור כי "אולי תבואו לקפה".
אני שונאת שמשאירים אותי באוויר. מתעבת את המילים "אולי", "יש מצב", "נדבר", "נהיה בקשר", ו"נחזיר תשובה בהקדם". מעולם לא הבנתי, למשל, למה מעסיקים לא מחזירים תשובה על ריאיון עבודה בטווח של שעתיים. הרי בינינו – הם יודעים אם התקבלת אחרי חמש דקות שיחה. תארו לכם איזה עולם נפלא היה לנו אם כל ראיון עבודה היה מסתיים במילים "שמעי, עפנו עליך בטירוף וכל אלה שאנחנו עומדים לראיין אחרייך הם רק בשביל הפרוטוקול, אז בואי תחתמי כאן על חוזה ותבואי מחר לעבוד". ככה אני רוצה את העולם – כמו בסרטים, כשהזוג הדביק מגיע לכומר בווגאס ומחליט להתחתן בהחלטה אימפולסיבית של רגע.
בשבוע שעבר, בזמן שדנתם ברצינות תהומית בשאלה מתי אלדד יניב יצייץ שוב את המילה "נבצרות" – נפל דבר בענף המסעדנות הישראלי. החלטה תקדימית של בית הדין הארצי לעבודה קובעת כי כספי התשר שמקבלים מלצרים במסעדות ייחשבו כהכנסה של המעסיק וישולמו להם כשכר עבודה. מדובר בפסק דינו האחרון של השופט פליטמן בטרם יציאתו לגמלאות, שנועד להסדיר את הערפול בנושא חלוקת ההכנסות בענף. עניין ידוע הוא ששופטים נוטים לסיים את כהונתם בפסקי דין תקדימיים כדי להותיר חותם.
אבל אם השופט פליטמן היה באמת אמיץ, הוא היה צריך להיעמד על רגליו האחוריות ולצעוק בבית המשפט אחת ולתמיד את מה שכולנו בוכים בשקט – מה זה השטויות האלה טיפים? למה, בשם אלוהים, מיליוני אנשים בעולם צריכים להיות טרודים בשאלה האם הם יצאו עכשיו קמצנים מול ילד בן 17?
תחילתו של הנוהל המקולל בימי הביניים. בבתי האצילים התפתחה נורמה שבה הגבירים היו מעניקים למשרתים תמורה עבור שירותים שניתנו מעבר למה שמקובל. אבל עם הזמן הפך הטיפ לפעולת חובה שניתנת גם על שירות רגיל, והכניסה עולם שלם של מקבלי שירות לסחריר. מאז כולנו עומדים נבוכים מול דפי החשבון ותוהים – כמה לתת? אני צריכה לשלם לבל־בוי שסחב לי מזוודות? וההוא שעזר לי להוציא את העגלה מהסופר מצפה לתמורה, או שהוא סתם נחמד?
מאיפה בכלל התחיל הנוהג המטומטם של לשלם לאנשים תוספת לא מוגדרת על עבודה שאמורה להיות משולמת להם על ידי מעסיקיהם? מה הבעיה לתמחר כל דבר באופן סדיר, מסחיבת מגש ועד לאפצ'י? אין לי בעיה לשלוף ארנק, אבל אני רוצה שתגידו לי כמה. יש לי מספיק תהיות פילוסופיות בעולם, אל תשאירו שום דבר לרצוני החופשי.
אני מקווה שאני לא לבד בעניין הזה. בשאיפתי לבהירות בחיי. בחוסר רצוני לתפקד בעולם ערטילאי עם נורמות תשלום אמורפיות. אז הנה ביעור החמץ שלי השבוע – תפסיקו לקבוע איתי באוויר, השאירו את הטיפים לאודטה ותנו לשופט שתכף יוצא לפנסיה לנהל את המדינה הזאת. יש לי תחושה שיֵצאו מזה רק דברים טובים.
