כולנו שמענו על הפילוג באסלאם בין הסונה והשיעה ועל המאבקים בין הפלגים הללו הנמשכים עד היום. חלקנו גם יודע שהפילוג הזה החל ב-8 ביוני 632, כלומר החודש לפני 1380 שנה, ביום שמוחמד, נביא האסלאם, מת. מיד אחרי קבורתו החל המאבק על ירושת השלטון בין בן דודו של מוחמד, עלי בן אבי טאלב, ובין חברי מוחמד האחרים שהעדיפו מועמד אחר.
המלחמות והמאבקים בימינו שהיה בהן מרכיב עדתי הן מלחמת איראן-עיראק (1980-1988), המלחמה בין סעודיה הסונית ומיליציית החות'ים בתימן שהחלה בשנת 2004 ונמשכת עד היום, המלחמה בסוריה בין חיזבאללה השיעי ומיליציות סוניות ובראשן דאע"ש החל משנת 2011, אין ספור פיגועים בעיראק בין קבוצות שיעיות וסוניות, דיכוי בני ההזארה השיעים באפגניסטן בידי הפשטונים הסונים ועוד.
בין הסונה והשיעה פרוסה תהום בכל היבט אפשרי: אפילו הקוראן, הספר הקדוש של האסלאם, הוא קרבן למחלוקת, שכן יש בשיעה טענה שהקוראן במקור מכיל שתי סורות (פרקים) – סורת אלוילאיה (פרק הנאמנות) וסורת אלנוריין (פרק שני המאורות, במשמע מחמד ועלי) – שהסונה הוציאה מהקוראן, כי הם מקנים לגיטימציה מצידו של היושב במרומים לשלטון השיעה. הסונה טוענת ששני פרקים אלו הם זיוף שיעי ולכן אין לראות בהם את דבר אללה.
החדית' (התורה שבעל פה) הסוני שונה מהחדית' השיעי, ולכן גם המקום השלישי בקדושתו, אחרי מכה ומדינה, עבור הסונים הוא ירושלים ועבור השיעים הוא העיר נג'ף שבדרום עיראק. השיעה העלתה את ירושלים על ראש שמחתה רק אחרי מהפיכת ח'ומיני בשנת 1979.
ההלכה הסונית שונה מההלכה השיעית ברבים מהמקרים: השיעה מתירה נישואין זמניים (מותעה) בעוד שהסונה אוסרת אותם. ההלכות של איש וביתו אצל השיעה מובאות מעדותה של פאטמה, ביתו של מחמד ואשתו של עלי, בעוד שההלכות הללו אצל הסונה מתבססות על מה סיפוריה של עאא'ישה, אשתו האחרונה של מחמד. ספרי ההיסטוריה האסלאמיים מספרים על הסכסוכים הקשים בין פאטמה ועאא'ישה.
ההבדלים העמוקים והסכסוכים עקובי הדם בין הסונה והשיעה גרמו לכמה זרמי אסלאם סוניים קיצוניים, דוגמת הווהאביה והסלפיה, לראות בשיעה סוג של כפירה. בסעודיה אסור לשיעים החיים במזרח המדינה להשמיע בקול את האד'אן, הקריאה לתפילה, מכיוון שהאד'אן השיעי כולל איזכור של עלי כ"נאמן לאללה" ולכן משתמע ממנו שהאחרים – אלה שלקחו מעלי את השלטון – אינם נאמנים לאללה.
האירוע המכונן של התודעה השיעית הוא טבח כרבלא שבדרום עיראק שהתרחש בשנת 680 לסה"נ, ביום העאשורא, היום העשירי בחודש ההג'רי הראשון, מוחרם, היום המקביל ליום הכיפורים היהודי. חוסיין בנו של עלי, שניהל מרד נגד שלטון בני אומיה בדמשק, הותקף על ידי כוח צבאי בשירות הח'ליף יזיד בן מועאויה, נהרג יחד עם כשבעים מקרוביו ותומכיו, וראשו נערף והוצג ברבים בדמשק. עד היום השיעים מציינים את טבח כרבלא באירועים המוניים, תהלוכות, כינוסי קינות והלקאה עצמית עד זוב דם.
השיעה חיברה טקסט תפילה ששמו "זיארת עאשורא", במשמע ביקור וירטואלי באירוע של טבח חוסיין בן עלי ומלוויו. ראיתי לנכון לחשוף אותו בפני קוראיי כדי להמחיש את עומק השנאה הנוטפת מהתפילה הזו. להלן תרגומו, עם תוספותיי בסוגרים.
"שלום עליך, אבו עבדאללה (כינוי לחוסיין בן עלי), שלום עליך, בן שליח אללה (כינוי השמור בסונה רק למחמד, ובשיעה יש המעניקים אותו גם לעלי), שלום עליך, בן מנהיג המאמינים, בן אדון היורשים (כינויים לעלי), שלום עליך, בן פאטמה גברת נשי העולמות (העולם הזה והעולם הבא), שלום עליך, נקמת האל ובן נקמתו, המיתר העשוק, שלום עליך ועל הנשמות שמתו כשנעלמת, על כולכם ממני שלום אללה לנצח, כל עוד אני חי וכל עוד הלילה והיום נשארים.
הו אבו עבדאללה, גדול האסון ועצומה היא הטרגדיה שלך עבורנו ועבור כל אנשי האסלאם, והטרגדיה גדולה ועצומה בשמים עבור כל אנשי השמים. לכן (בקשתנו היא) שאללה יקלל אומה שהניחה את בסיס הדיכוי ואי הצדק עליכם, בני הבית (משפחת הנביא). יקלל אללה אומה שהסירה אתכם ממעמדכם, שהסירה אתכם מהדרגה אשר אללה הציבכם בה, יקלל אללה את האומה שהרגה אתכם, יקלל אללה את אלו שהקלו עליהם להילחם בכם. בפני אללה ובפניכם אני מנער את חוצני מהם, מסיעותיהם, מממשיכי דרכם ומחבריהם.
הו אבו עבדאללה, אני (קורא ל)שלום למי שחי איתך בשלום, ואני (יוצא ל)מלחמה נגד אלה שנלחמים נגדך, עד יום תחיית המתים. יקלל אללה את משפחת זיאד ומשפחת מרוואן (מדכאי השיעה), יקלל אללה את בני אומיה כולם (אלה שגזלו את השלטון מצאצאי עלי). יקלל אללה את בן מרג'אנה, יקלל אללה את עומר בן סעד (צוררי השיעה), יקלל אללה את שימר (זה שערף את ראשו של חוסיין), ויקלל אללה אומה שהדליקה (נרות), ריסנה (סוסים) והתכסתה (במסכות) כדי להילחם בך.
אני נשבע לך באבי ובאימי, גדולה הטרגדיה שלי בגלל מה שקרה לך. אני מבקש מאללה אשר כיבד את מקומך, וכיבד אותי בגללך, שיאכילני ברצון לנקום את נקמתך יחד עם מנהיג שנעזר באללה ממשפחת מחמד, יתפלל אללה עליו ועל משפחתו וישם להם שלום.
הו אללה, שכנני אצלך אל מול פני אלחוסיין עליו השלום בעולם הזה ובעולם הבא. הו אבו עבדאללה, אני מתקרב לאללה, לשליחו, למנהיג המאמינים, לפאטמה, לחסן (אחי חוסיין) ואליך בלכתי אחריך ובנערי את חוצני ממי שנלחם בך ואורב לך בחרב, וממי שהניח את היסוד לעשוק ולחמוס אותך.
אני מתנער בפני אללה ושליחו מאלו שבנו את בניינם על חשבונך והמשיכו בעושק ובעוול עליך ועל סיעותיך…. הו אללה, קלל את אבו סופיאן, מועאויה ויזיד בן מועאויה (בני אומיה), תרבץ עליהם הקללה לעולמי עולמים…"
התפילה ממשיכה בקללות דומות על בני אומיה שדיכאו את השיעה והכינוי הגרוע ביותר המופיע בתפילה הזו הוא "בן אוכלי הכבדים".
בימינו, כאשר אנחנו מנסים להבין את המצב בין סעודיה הסונית ווהאבית ובין איראן השיעית חשוב שנזכור את הטקסטים המנסרים בחלל הציבורי השיעי. מנגד, הסעודים מחזיקים בגישה הווהאבית הרואה בשיעה סוג של כפירה. זו המסורת, זה אופן החשיבה, אלו הם הזיכרונות ההיסטוריים ואלו הן האמוציות המפעילות את האנשים המעורבים בסכסוך ארוך השנים הזה על ירושת השלטון באסלאם.
בתקופה המודרנית נעשו ניסיונות רבים לגשר על פני התהום הפעורה בין שני חלקי האסלאם, אבל הצלחתם מוגבלת למדיי. תוצאות הכישלון ניכרות בזירות המדממות בכל מקום שבו חיות בצוותא חדא קהילות שיעיות וסוניות.
