ההחלטה הראשונה של הממשלה החדשה הייתה להקים ועדת חקירה ממלכתית לאסון שאירע בל"ג בעומר האחרון במתחם קבר רשב"י בהר מירון. זו החלטה ראויה מאין כמוה. מדובר באסון שנבע בבירור מרשלנות פושעת. כל מי שהיה בעבר בהילולת רשב"י, במקום הזה ובתאריך הזה, יכול היה לנבא את האסון, ולקבוע בוודאות שהשאלה היחידה היא לא אם יקרה אסון אלא מתי. למחרת האסון הרי נזכרו כולם שבעצם, בכל אחת מהשנים האחרונות הם הרגישו שקרה נס שלא אירע אסון באותה שנה.
מקרים של רשלנות פושעת ברורה שכזו הם בדיוק המקרים הקלאסיים למינוי ועדת חקירה. אם קורה אסון שבו נהרגים 45 בני אדם באתר ציבורי מרכזי, ברור לגמרי שההיבט הפלילי לא יכול להיות ההיבט היחיד שבו העניין ייחקר. יש צורך לא פחות חשוב בלימוד ציבורי של לקחי המקרה כדי שמקרים דומים לא יישנו, לא באתר שבו אירע האסון וגם לא באתרים דומים אחרים. אבל, פרנסי הציבור החרדי היו הראשונים להתנגד לוועדת החקירה, מחשש שהם עצמם יהיו הראשונים להיות מואשמים, והברית הבלתי קדושה שכרת איתם בנימין נתניהו נתנה רוח גבית לסירובם.
אז ועדת חקירה תהיה לנו, אבל עדיין חשוב לדקדק בתפקידה של אותה ועדה. כי יותר מדי פעמים עושה רושם שהציבור מחכה לועדות חקירה כמו שהציבור הצרפתי חיכה בתקופת המהפכה לטקסי הגיליוטינה, כאשר נשים סורגות וגברים משועממים התייחסו לעריפת הראשים כהצגה הכי טובה בעיר. וברגע שהתאווה הציבורית לעריפת ראשים בכירים ככל היותר מגיעה לסיפוקה, הלקחים המקצועיים כבר לא מעניינים אף אחד.
זה מצב מאוד לא בריא, שהרי עיקר החשיבות האמיתית של הוועדות אינה בענישת אחראי העבר, אלא במניעת התקלות בעתיד. יתר על כן, עצם ההתמקדות בענישת הבכירים גורמת שהם יעשו מאמץ עילאי למנוע מלכתחילה את הקמת הוועדה, כפי שקרה עכשיו, וממילא גם ההיבט המקצועי וגם ההיבט האישי ייצאו ניזוקים.
לפיכך, ראוי לתקן את חוק ועדות החקירה באופן שעיקר ההמלצות שלהן יתמקדו בפן המקצועי. לוועדות תהיה סמכות מוגבלת בלבד להמלצות אישיות. לעומת זאת, ייקבע בחוק שבדו"חות ועדות החקירה יוגדר פרק זמן ליישום ההמלצות המעשיות, וזהות המשרד האחראי לכך. לוועדה תינתן גם הסמכות לבדוק את יישום המלצותיה כחלוף הזמן שהוגדר. והיה אם ההמלצות לא יושמו, אז תוכל הוועדה לתבוע את הדחתם של האחראים לכך, ולכך כבר תוקנה סמכות שיפוטית.
אין פירוש הדבר לאפשר לאחראים ישירים על אסונות גדולים לצאת בלא פגע, ולהתכפר לחלוטין ביישום ההמלצות (שבמקרים רבים, כבר יהיו באחריות אנשים אחרים). אבל הסמכות הזו תוגבל רק לנבחרי ומשרתי ציבור שתוכח זיקתם הישירה לאסון. התביעה הפופוליסטית להיפרע מראשים בכירים ככל האפשר, גם אם אין להם אחריות ישירה לאסון, רק בשם 'אחריותם המניניסטריאלית', היא בעייתית לא פחות מאחותה הידועה לשמצה: הטלת אחריות רק על הש"ג. "איש בחטאו יומת", נאמר במקורותינו, וזו הגישה שראוי שנאמץ גם בימינו. כשם שאין להירתע מהסקת מסקנות אישיות כלפי אישים בכירים, אם אכן חטאו, כך אין להזדרז בדרישה להסקת מסקנות כאלה כלפי בכירים שלא חטאו. אם מדובר באירוע ציבורי עצום שהשר או המנכ"ל היו חייבים לבדוק את ההיערכות לו, ראוי שתוטל עליהם אחריות על כשלונם, לא בגלל האחריות המיניסטריאלית, אלא בגלל אחריותם הישירה. ובאותה מידה אין להטיל עליהם אחריות כזו אם לא היו אמורים לבדוק בעצמם את ההיערכות.
בסיפור הספציפי של האסון במירון ראוי להדגיש גם את אחריותו של עוד גורם חשוב: הציבור. כשאני שומע את זעקות בני המשפחות השכולות, התובעים את האחריות למות יקיריהם מידי השרים והפקידים שיש להם כנראה אחריות רבה לאסון, ליבי בוכה איתם. אבל בראש מהדהד גם מסר נוסף: איפה הייתם עד היום? למה לא זעקתם מרה נגד התנאים הנוראים במירון בכל השנים הקודמות שבהם עליתם לקבר? התרבות שלפיה אנחנו תובעים אחריות רק מנבחרי ופקידי הציבור היא כשלעצמה תרבות רעה ומסוכנת. אילו רק אחוז קטן מהעולים למירון בשנים הקודמות היה זועק ותובע שינוי, גם הפוליטיקאים והפקידים היו נאלצים לממש אותו. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" הוא ציווי שמכוון לכל אחד מאיתנו, לא רק לאלה שמופקדים על כך במסגרת תפקידם הרשמי.
80 שנה למבצע ברברוסה
לוח השנה מלא בתאריכים עגולים להולדתם או לפטירתם של מנהיגים ויוצרים חשובים, וגם למאורעות היסטוריים גדולים. החוקיות לפיה מציינת התקשורת תאריך עגול מסוים וזונחת תאריך אחר לא תמיד ברורה. כך, למשל, לא ברור מדוע לא צויין היום, ממש היום, מלאת 80 שנה בדיוק (22 ביוני 1941) לפרוץ השלב השני של מלחמת העולם השנייה: "מבצע ברברוסה", המבצע שבו פלשה גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות, בתקווה למוטט את המעצמה האדומה בתוך ארבעה חודשים ועוד לפני שיגיע החורף הרוסי הידוע לשמצה.
לשלב הזה הייתה חשיבות מכרעת בתולדות המלחמה. קרבות הגבורה של החיילים הרוסים ועמידתם הנחושה לא רק ששיבשו את תכנית הבליץ של הנאצים, אלא ששינו את כל מהלך המלחמה. הרוסים הצליחו לבלום את המתקפה הנאצית, החורף הרוסי הגיע והרוסים היו כמובן ערוכים ומוכנים יותר לקראתו. כך הביסו הרוסים את הנאצים, במחיר כבד של מיליוני הרוגים, והעניקו רוח גבית לכל שאר החזיתות שבהן נלחמו בנות הברית במפלצת הנאצית.
גם מבחינה יהודית הייתה למבצע ברברוסה חשיבות גדולה. הריכוזים היהודיים הגדולים ביותר בעולם היו באותה תקופה במזרח אירופה. עד המבצע הייתה לנאצים שליטה רק בחלק קטן ממזרח אירופה: פולין, צ'כוסלובקיה, ועוד כמה חבלי ארץ לא גדולים. הטבח ביהודים כבר החל על-ידי יחידות מיוחדות, האיינזאצגרופן, שטבחו ביהודים. אבל מעשי הטבח הגדולים ביותר, אלה שאת שמותיהם אנחנו מכירים במיוחד – באבי יאר, פונאר, ועוד, נעשו במדינות שנכבשו מברית המועצות בעקבות המבצע ההוא. רק אחרי שמעשי הטבח ההמוניים באותן מדינות גרמו להרבה חיילים וקצינים נאצים להתלונן על הצורך בהרג אישי של כל יהודי ויהודי, שגרם גם למראות וריחות קשים של המוני גופות שפגעו בנפשם הרכה של הגרמנים; רק אז גיבשו הנאצים את קונספט "הפתרון הסופי" ואת שיטת ההשמדה ההמונית בגז.
היום לפני 80 שנה החלה אפוא גם ההשמדה ההמונית של יהודי מזרח אירופה, וגם הטעות הגדולה של היטלר שהביאה בסופו של דבר למפלתו. ראוי שהעולם הנאור בכלל, ומדינת היהודים בפרט, יציינו את התאריך המשמעותי הזה.
