ברשימה קודמת דַנו בשאלת מהותם של החיים הדתיים של האדם. זהו ניסוח אנתרופולוגי של השאלה, מנקודת המבט של האדם החי בעולם. אולם ניתן לנסח שאלה זו גם במונחים תיאולוגיים; היינו לא מבחינתו של האדם, אלא עד כמה שהדבר אפשרי, מנקודת מבטו של הקב"ה. השאלה אז תנוסח כך: מהי תכלית בריאתו של העולם?
האם מדובר בשאלות זהות? אם האדם הוא תכלית הבריאה, אולי כן. אך האם האדם הוא באמת תכלית הבריאה? בהגותו של הרמב"ם, האדם איננו כל כך מרכזי בקוסמוס. לכן השאלה מדוע נברא העולם איננה זהה לשאלה מדוע נברא האדם, או מה מהותם של החיים הדתיים שלנו. אך רבים ההוגים שלא חשבו כמו הרמב"ם. הם דווקא הניחו שיש התאמה, לפחות מסוימת, בין תפקידנו בעולם ובין תכלית הבריאה.
מהי ההצדקה לכך? האומנם האדם הוא "מרכז העולם"? מבחינה פיזיקלית, בוודאי שהאדם זניח לחלוטין ביחס לקוסמוס. אולם לאדם ישנן תכונות מסוימות העושות אותו למיוחד. למשל חופש הבחירה, שבדת יש לו תפקיד מכריע. חופש הבחירה הוא היוצר את העולם המוסרי והדתי, בניגוד לעולם הפיזיקלי והתבוני המתאר את הקוסמוס.
מכל מקום, ביחס לשאלה זו של תכלית הבריאה והאדם ישנן ביהדות השקפות שונות ותשובות מגוונות ואף מנוגדות. מתוכן אציג בפניכם כאן שלש גישות מרכזיות.
הסתרה שבתוך ההסתרה
הגישה הראשונה בנויה על העיקרון של "אין מלך בלא עם". הקב"ה מגלה את ריבונותו בכך שהעולם מקבל את מלכותו. וכך, עיקרה של המהות האנושית הוא המפגש, או ההתנגשות, בין הרצון האנושי לרצון הא־לוהי. אנו עומדים בפני הרצון הא־לוהי, הבא לידי ביטוי במצוות, ועלינו לכפות את רצוננו בפניו: "עשה רצונך כרצונו". הייתי מכנה גישה זו כ"גישתה של מידת הגבורה", ולפיה המשמעות העיקרית של המצוות היא בעצם העובדה שאנו מצוּוים. פחות חשוב למצוא את המשמעות בכל פרט של מצווה זו או אחרת.
את השאלה מהי תכלית העולם ניתן למקד באופן מעט שונה. השאלה יכולה להיות: מה משמעותו של "התחום הניטרלי" – מה שאינו חלק מעולם הקדושה, אך גם איננו חלק מעולם החטא. רוב עיסוקנו בעולם נמצא בתחום זה. הרמב"ם מתייחס לכך באופן מעניין במשל של "שיגעון האהבה" – האדם חולה האהבה, שבכל עיסוקיו האחרים חושב רק על אהבתו. זוהי האהבה המתמדת, הטוטלית, וזהו הדגם הדתי שמציג הרמב"ם: כך האדם צריך להרגיש כלפי הקב"ה כשהוא עוסק בפעילותיו הרגילות בעולם. זהו סוג של פיצול אישיות – האדם נמצא בעולם, אך מחשבתו נמצאת עם ריבונו של עולם. חלק מהוגי עולם החסידות אימצו מודל זה והלכו בעקבותיו.
גישה חסידית אחרת, רדיקלית מאוד, שהצגתי בפניכם לא מזמן ואזכיר אותה שוב רק בקצרה, מבוססת על "תורת ההסתרה", דהיינו שמאחורי כל תופעה בעולם מסתתר הקב"ה. כאשר אנו עוסקים בדברים של חולין אנו מתרחקים מהקדושה רק לכאורה, שכן דרך עיסוקים אלו אנו מצויים בקשר עם ריבונו של עולם המסתתר בעולם. האידיאל הוא "הסתרת ההסתרה", או ביטול ההסתרה – לגלות את העובדה שהקב"ה מסתתר בעולם. זאת עושים לאו דווקא על ידי קיום המצוות, אלא ברבות מפעולותינו בעולם, כשהן נעשות עם הכוונות הנכונות.
גלות הנשמה
גישת ביניים, מתונה יותר במתן משמעות קדושה לעולם החומרי, קשורה לחסידות חב"ד וגם ממנה הבאתי קצת בפניכם לא מזמן. היא באה לידי ביטוי בספר התניא. תכלית האדם היא בכך שהוא לוקח על עצמו משימה. ישנו עולם רוחני שבו הקדושה שולטת שלטון מוחלט. אולם הקב"ה איווה שתהיה לו גם "דירה בתחתונים" – בעולמנו הגשמי, המרוחק מן הקדושה. וכאן עומדים אנו בפני משימה ענקית. הנשמה הא־לוהית יורדת אל העולם, אל הגלות. עבור הנשמה זוהי גלות פסיכולוגית. היא נזרקת לעולם הגשמי כשלצידה "הנפש הבהמית" – המרכיב השני של האישיות. משימתנו היא לתקן את העולם דווקא על ידי פעולותינו הגשמיות. זוהי מהותן של המצוות המעשיות, המצוות שבחומר.
הקדושה שבעולם העליון היא טריוויאלית, אך עלינו מוטל להגשים את חיי הקדושה דווקא כאן, בעולם הגשמי. אפשר לומר שבמידה מסוימת אנו מסייעים לקב"ה כשאנו ממלאים את משימתנו זו בעולם. בעל התניא כותב שהדוגמה הבולטת לתיקון העולם היא הצדקה. הצדקה, שהיא הפרי של הפעילות החומרית, הנעשית על ידי גופנו ואיברינו, הופכת אותם לחלק ממעשה החסד.
רעיון זה מופיע במידה מסוימת כבר ברמב"ם. בנוסף למודל "שיגעון האהבה" שהזכרתי קודם, ישנה ברמב"ם התייחסות אחרת לתחום הניטרלי שבעולם. הוא מדבר על כך שהאדם צריך להפוך את פעולותיו הגשמיות למצע לפעילות רוחנית. משל למה הדבר דומה? האדם אוכל וכאילו "הופך" את האוכל למחשבות ולהגות, בכך שהאוכל נותן לו את הכוח לעסוק בכך. רעיון זה השתלשל אף הוא להגות החסידית. הוא מתבטא בעיקרון שאנו צריכים להפוך את כל מעשי החולין שלנו למעשים של קדושה. תפקידנו הוא לשנות את המציאות על ידי קיום המצוות, ולכן אנו צריכים לחיות ולפעול בעולם הזה.
הנשמה עושה זאת מתוך הסתכנות עצומה, שכן האדם עלול תמיד ליפול לחטא. עבור הנשמה, הירידה אל העולם הזה היא גלות. אך זהו תפקידה של הנשמה, בדומה למציאות של "גלות השכינה": כשם שהשכינה עוזבת את מעונה הטבעי ויורדת אל העולם הגשמי, כך גם הנשמה.
גישה זו איננה רדיקלית כמו "תורת ההסתרה", והיא משאירה את הדגש ומרכז החיים בקיום המצוות כשלעצמן. לפי השקפה זו, קיום המצוות מקבל משמעות דומה לזו שמבטא הרב סולובייצ'יק בסגנונו הוא, בספרו "איש ההלכה". שם הוא אומר כי "היהדות הביאה אל העולם את סוד הצמצום של האינסופיות בסופיות, הטרנסצדנטיות בממשיות, האצילות במוחשיות, והאלוהות בתחום הריאליות". במילים אלו מביע הרב סולובייצ'יק את הרעיון שהיהדות, עם עולם המצוות שבה, מאפשרת להכניס לעולם הזה מעט מהאינסופיות של העולם הרוחני. ומי שמאפשר זאת איננו הקב"ה אלא דווקא האדם, המקיים את המצוות תוך פעילותו האנושית, וחי בעולם הגשמי הזה.
