הוא הרגיש סמוך ובטוח שזהו, שדרכו סלולה להגשמת הפנטזיה הישיבתית מדורי דורות. וכך, באותה דבקות ורצינות הוא התחיל גם את סדר שני, או סדר צהריים – תלוי את מי שואלים
מספרים על איזה בחור ישיבה אחד בתחילת שנות האלפיים, שהיה נוהג לשמוע חדשות כל שעה עגולה. אנשים מסביב אמרו לו, מה יהיה? אתה חייב גמילה בנאדם. זה לא הגיוני הדבר הזה. והוא לעומתם היה אומר, אני איש של אקטואליה. מה לעשות? וכל מי שמסביבו היה אומר לו, תקשיב, יש היום שיטת שנים־עשר הצעדים, ויש איזה מאה ומשהו סוגי התמכרויות מאובחנות ואולי אחת מהן היא האזנה אובססיבית לחדשות. אתה חייב גמילה, בנאדם. והוא המשיך בשלו ושמע חדשות באדיקות כל שעה עגולה, אבל אי אפשר היה לומר שהקולות האלה מסביב לא חלחלו אליו ואפילו קצת ערערו לו את הביטחון בעצמו.
ובאמת, נס קרה, ובוקר אחד, הוא קם והחליט שחאלס. כנראה כולם צודקים. וחוץ מזה, באמת הגיע הזמן להיפרד מכל הסחות הדעת של העולם הזה. בבוקר ההוא, קול פנימי אמר לו שאם הוא רוצה להיות מרוכז באמת בלימוד ובתפילה, לממש את הייעוד שלו בעולם הזה ולהתחתן בבוא היום עם בחורה טובה שאולי גם תפנק אותו באיזו דירה ברמת בית־שמש ח׳, הוא צריך להתנתק מכל מה שקורה בעולם ולהתמקד אך ורק בדבר האמיתי. תיירה. תיירה. תיירה. אז באותו הבוקר הוא נדר נדר ונשבע שבועה שלא לשמוע רדיו מכאן ועד זיבולא בתרייתא. והבא ליטהר מסייעין לו. ואז, באקט של קנאות, הוא שבר את הרדיו שלו לחתיכות, עטה על עצמו פרצוף רציני ונכנס לבית המדרש להמית עצמו. ומסביב כולם אמרו פשש, לא ייאמן. ונשאו קל וחומר בעצמם שהרי אם אותו בחור הצליח להיגמל מהתמכרות קשה של האזנה לחדשות בכל שעה הרי שכל התמכרות היא כאין וכאפס. וסדר הבוקר עבר עליו בהתעלות רוחנית עצומה, ואפילו בהפסקה הוא נשאר ללמוד בבית המדרש. ומסביבו אנשים קיבלו על עצמם, לגמרי בזכותו, להפסיק עם הסיגריות ועם הסוכר ועם הפחמימות ועם עוד דברים למיניהם. וכך יצא שהוא גם זכה וגם זיכה את הרבים. וכידוע, מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. אז הוא הרגיש סמוך ובטוח שזהו, שדרכו סלולה להגשמת הפנטזיה הישיבתית מדורי דורות. וכך, באותה דבקות ורצינות הוא התחיל גם את סדר שני או סדר בקיאות, או סדר צהריים – תלוי את מי שואלים. ומי היה מאמין שמה שמנע ממנו עד היום את השטייגען הזה היה לא אחר מאשר ההרגל המגונה של החדשות בכל שעה עגולה. אלא שאז, באותו סדר שני, משהו מוזר קרה, ולאחר שעה וחצי של לימוד הוא שם לב לפתע שבית המדרש מתרוקן אט־אט וכולם עוזבים אותו נמהרים ובפרצופים דאוגים.
והבחור הסתכל סביבו ולא הבין. ומאי שם הוא שמע קול שאומר לו שהכול זה קומבינה של היצר הרע שבא להסיח את דעתו, ואחריתו מי ישורנו. ואם עכשיו הוא עוצר באמצע הלימוד כדי לברר מה קרה, הדרך מכאן ועד האזנה לחדשות של השעה שש היא קצרה מתמיד, השם ירחם, ומי יודע אם תהיה משם דרך חזרה. אז הוא אסף את עצמו, קימט את המצח, הסיר את המשקפיים, התפקס כל כולו אל שורות הגמרא הקצרות והתחיל לקרוא אותן בקולי קולות. אך לא עברו דקות ארוכות והבחור התחיל לשמוע איך הקול שלו חוזר אליו בהד. וזה היה מוזר. כי לפתע בית המדרש היה שקט וקול התורה הממלא אותו בדרך כלל, נדם. אז הוא הרכיב בחזרה את המשקפיים והסתכל סביב וגילה כי רק הוא לבדו בבית המדרש ואין אפילו נפש חיה לברר איתה על מה ולמה ההתרוקנות הזו. אז הוא קם ממקומו בחשש, השאיר את הגמרא פתוחה ונתן דעתו לחזור אליה תיכף ומיד ושם פעמיו לפנימיה.
שם נגלה לו מחזה משונה. כול בחורי הישיבה היו צמודים למקלטי הרדיו ואפילו רבני הישיבה ההדורים עמדו שם וניסו לקלוט את הדיווחים העולים מהמכשירים. הוא חשב שזו הזיה מרושעת ושפשף עיניו כלא מאמין. מה קורה כאן? הוא שאל. ואז אחד החברים שלו, בחור עגלגל ממוצא אמריקני אמר לו, זהו. זה סוף העולם עכשיו. מטוסים הפילו את מגדלי התאומים. והוא צעק, מה? אתם השתגעתם? וכולם מסביב הנידו ראש בשלילה והצביעו על מקלטי הרדיו הרבים שצצו בפנימייה יש מאין. והאינסטינקט האקטואלי שלו צף באחת והוא רץ אל הרדיו שלו לשמוע מה בדיוק קורה אבל בדרך הוא נזכר שהרדיו שלו ז״ל, וזה הכניס אותו למצוקה והוא חזר לחדר של האמריקני והתיישב להאזין לדיווחים יחד עם כולם. אלא שאז הוא נזכר בנדר החמור שלו והרגיש איך שני היצרים שלו מתקוטטים זה עם זה וקול גדול הדהד לו בראש: תראה מה זה, אפילו את התאומים הקב״ה הפיל כדי לבדוק אם אתה רציני או לא.
