בערב פסח האחרון זכיתי להיות בן חורין. לאחר שנה של שהות בבית ובמשרד ואלפי שעות בזום עם העולם היהודי, חזרתי לבקר בקהילות ישראל. המפגש עם יהודים וקהילות היה עבורי כאוויר לנשימה. הרגשתי את אווירה של ארץ ישראל בגלות ישראל.
במשך שנה התקשורת שלי עם קהילות ישראל והעולם היהודי התקיימה באופן וירטואלי. התקיים קשר טוב ופורה, ואפילו התרגלנו לראות את ראשי הקהילות, הרבנים ובתי הכנסת באמצעות המצלמה, למסור שיעורים והרצאות לקהל רחב דרך המרשתת ולראות את הפנים היהודיות בתוך משבצות הזום. אבל כעת, כשחזרתי לנסוע, גיליתי שהקשר בשנה האחרונה לא היה "הדבר האמיתי".
המפגש פנים אל פנים עם יהודים ברחבי העולם יוצר דו־שיח הפותח את הלב, חודר לפנימיותו של המדבר ושל השומע, מחלחל לתוכם ובונה קשר עמוק. כאשר ישבתי עם יהודים בניו־יורק, במיאמי, בגואטמלה ובמקסיקו, חשתי כמה התגעגעתי לשיחות האישיות, לפנים הממשיות שמולי, לדבר האמיתי. המפגשים האישיים יוצרים תחושה של שותפות גורל ואמפתיה. במפגשי הזום אפשר להחליף דעות ולטכס עצה, אבל לא להשליך אחד את נפשו על חברו ולעמוד בנעליהם של יהודי העולם. המפגש בזום יצר היכרות אישית והעברת מידע, אבל רק מפגש אישי מייצר השראה וקרבה אמיתית.
טרם חזר לאיתנו
הסוד של מסע אמיתי הוא לא להיות "אורח לרגע שרואה כל פגע", אלא להיות צופה ומשתתף גם יחד. להיפגש ולשוחח, לראות את המראות, לחוות חוויות, לזקק תובנות. מסע בקהילות יהודיות דורש להבין את הקהילה, צרכיה ומצבה מתוך אמפתיה וכבוד. לא כחוקר הבא ללמוד תופעה אנתרופולוגית ולא כתייר המבקש לצלם תמונות מחיי הקהילה, אלא כאדם המתבונן בגובה העיניים, מתוך תחושת שותפות ומתוך הכרה בכך שהקיום היהודי הוא סוד שצריך להבין ולפענח אותו.
מעבר לשיח האישי, המסע המחודש לקהילות ישראל החזיר לי את האנרגיה מתוך ריבוי החוויות היהודיות שבאו לפתחי בכל מקום. בנסיעה הראשונה לקהילות הספקתי דברים רבים, וחוויתי את הפאזל היפה של העם היהודי ותורת ישראל: הייתי סנדק בברית מילה, ערכתי חופות על שפת הים הקריבי, השתתפתי בסעודות שבת בבתיהם של גרים, מסרתי שיעורים ודרשות, דנתי עם ראשי הקהל על עתיד הקהילה, פיקחתי על בנייה של מקווה חדש, עודדתי משפחות לעלות לישראל, והשתתפתי באפיית מצות יד בג'ונגל בגואטמלה. המפגשים השונים והצבעוניים כל כך הם היוצרים את תחושת המסע לעבר העם היהודי, ומלמדים רבות על אופיים ותרבותם של היהודים בעולם.
לצערנו, העולם היהודי טרם חזר לאיתנו. המגפה במדינות שונות לא באה על פתרונה, לא התקבלו חיסונים ובתי כנסת רבים עדיין סגורים. יהודים ממשיכים לשבת ספונים בביתם ומפחדים לצאת לרחובה של עיר ולהצטרף למניין ולפעילות הקהילה. אחרים התרגלו לעבוד מהבית ולנהל את חייהם בסלון, ולא מבינים את הצורך לצאת ולחזור שוב לחיים יהודיים שיש בהם מפגשים אנושיים ואישיים. גם בבתי כנסת שנפתחו מוטלות הגבלות על מספר המשתתפים ולא מתקיימות סעודות שבת וקידושים. איננו יודעים האם יהודים ישובו לסגנון החיים היהודיים שהיו מקובלים בעבר, או שמא יהיה צורך לייצר מודל חדש של חיים יהודיים.
הדילמה של חזרה לקהילה הופכת למשמעותית עוד יותר כאשר מתייחסים לפערים בין הקהילה האורתודוקסית לזרמים האחרים ולציבור לא דתי. יהודי השומר על אורח חיים הלכתי ומרגיש מחויב לתפילה בציבור, יעשה כל מאמץ לחזור אליה. אולם אדם שאיננו מגיע לבית הכנסת כדי לקיים מצווה אלא מתוך הצורך בשייכות ומשמעות יהודית, עשוי לחפש אלטרנטיבות אחרות כדי לשמר את זהותו היהודית גם ללא צורך לשוב לקהילה באופן פיזי.
דרך ארוכה וקצרה
בשבת הקודמת שבתתי בקהילה היהודית בקנקון על שפת הים הקריבי. תיירים מכל העולם החלו לחזור למלונות הפאר וחוף הים, אבל היהודים המקומיים עדיין מתנהלים לאיטם ולא נוהרים בהמוניהם לבית הכנסת. הקהילה הקטנה בקנקון מתנהלת כמשפחה. עשרות משפחות משתתפות בפעילות הקהילתית ודואגות זו לזו. סעודות השבת היו במשך שנים היהלום שבכתר, ונתנו לאנשים תחושה שקהילה היא בית. בשבת שבה ביקרתי בקנקון, הקהילה החליטה לקיים לראשונה מזה שנה סעודת שבת משמעותית, שהחזירה את השמחה ותחושת השייכות הקהילתית ללב חברי הקהילה.
יש דרך קצרה שהיא ארוכה, ודרך ארוכה שהיא קצרה. אפשר לצאת למסע יהודי על כנפי הזום ובכך לצאת לדרך קצרה שהיא ארוכה, להגיע לקהילות ולאנשים בלחיצה על עכבר המחשב, לבקר בקהילות שונות ברחבי העולם באותו יום ובלי לצאת מהבית. אבל הדרך לליבותיהם של יהודים מחייבת מסע ממושך, טיסות ארוכות ולכאורה בזבוז זמן יקר בישיבה במטוס. אך המאמץ הזה מביא איתו תוצאה מבורכת של דרך קצרה – מפגש פנים אל פנים, נגיעה בקהילות ואנשים, וחדירה ללב אחינו בכל אתר ואתר בעולם הריאלי, ולא רק באתרים הווירטואליים.
