לצד דגל ישראל מתנוסס השבוע במשרד החוץ "דגל הגאווה". לכאורה מדובר בהחלטה תמוהה מצד יאיר לפיד, נוכח העובדה שהקואליציה הפרוגרסיבית שלו זנחה את הקהילה הלהט"בית לטובת מועצת השורא של רע"ם, והישענותה בקריצה על הרשימה המשותפת – שמהווה מבחינת לפיד איום מתמיד על נפתלי בנט: יש ממשלה גם בלעדיך.
כדי להבין את ריקנות המחווה די להיזכר במרב מיכאלי, שמעט לפני הבחירות ביקשה את קולות הקהילה הלהט"בית, אך אחריהן הצהירה בכנות על ממשלה בשיתוף הערבים: "אני לא רואה היום קואליציה שמעבירה זכויות שוויון לקהילה הגאה".
אבל המחווה חסרת הממלכתיות של לפיד איננה ריקה, משום שהיא כלל לא מיועדת לקהילה הלהט"בית. היא נועדה לקהל אחר, לממשל שנוהג לציין את "אירועי הגאווה" באופן דומה: הממשל האמריקני הדמוקרטי. לפיד, שתמונת הרקע בפייסבוק שלו היא פגישה עם ביידן, מאותת במעשה החיקוי הזה לפרוגרסיבים בוושינגטון: אנחנו איתכם. הממשלה הישראלית, הבית הלבן ומחלקת המדינה, חד המה. ערכיכם – ערכינו. בישראל יש ממשלה מתמסרת, שמשאירה לכם "דלת פתוחה".
ההתמסרות הזאת ניכרת בעוד איתותים דומים מצד שאר חברי הקואליציה. כך למשל אמר על איראן שר הביטחון בני גנץ בתחילת יוני, כשביקר בוושינגטון: "נמשיך בדיאלוג האסטרטגי החשוב הזה בדיון פרטי… מאחורי דלתיים סגורות". האמריקנים מבינים היטב את המסר. "דלתיים סגורות" לציבור משמען "דלת פתוחה" להם.
התקנא לפיד בגנץ, ובישר בשבוע שעבר למזכיר המדינה אנתוני בלינקן על מדיניות "אין הפתעות" מצד ישראל. זו הכרזה דרמטית. ההפתעות העיקריות מצידנו נוגעות לפעולות באיראן. לכן הנזק שיצר לפיד כפול: ראשית, הוא פגע אנושות בחופש הפעולה של ישראל, כשהודיע שישראל תאפשר לאמריקנים לסכל כל יוזמה. שנית, בשעה זו מנהל הממשל משא ומתן עם האיראנים על הסכם גרעין חדש, גרוע מקודמו; כעת האמריקנים יודעים שישראל לא תפריע. הדלת פתוחה.
לפיד פגע אנושות בחופש הפעולה של ישראל, כשהודיע שישראל תאפשר לאמריקנים לסכל כל יוזמה כלפי איראן. כעת הם יודעים גם שישראל לא תפריע במו"מ עם טהרן
הממשלה הישראלית יכולה, בדרכי הרמייה שמאפיינות אותה מהקמתה, לדבר על מדיניות "בלי אור יום ובלי הפתעות" שהייתה בעבר מול האמריקנים. בפועל המדיניות של הממשלה הישראלית שונה בתכלית: "דלתיים סגורות – דלת פתוחה". אנחנו, הציבור הישראלי, מקבלים "דלתיים סגורות", והממשל האמריקני הפרוגרסיבי, הפרו־איראני והפרו־פלסטיני, מקבל מהממשלה "דלת פתוחה".
האם גם נפתלי בנט אימץ את המדיניות הזו? נראה שכן, אבל למעשה זה לא ממש חשוב. כי יש לקואליציה סוד גלוי: הם לא ממש סופרים את בנט. יש לו תואר ראש ממשלה, אבל לא מהות ולא מרות. מאחורי הקלעים חלק משותפיו הבכירים מכנים אותו "חניך תורן", ובדינמיקה הממשלתית ברור לכולם שלפיד "מוביל מאחור" כראש הממשלה.
בנט מן הסתם אינו מופתע. הוא בוודאי ידע שכך יהיה כשבחר להצטרף לממשלה עם רוב שמאלני. אבל הבעיה העיקרית איננה חולשתו של בנט, אלא שבקואליציה יכולים להגיד עליו שהוא "חניך תורן" שלהם, אבל בפועל ראשיה מתחרים ביניהם מי יהיה החניך התורן המצטיין של ביידן ובלינקן. זו ממשלת "חניכים תורנים" – כל הדרך למטה.
מהלך עוקף
כעת הגענו לשאלת השאלות: "דלת פתוחה" בעבור מה? מה בעצם רוצים האמריקנים? כידוע, הדמוקרטים בארה"ב מתעניינים בשני נושאים מרכזיים: הסכם הגרעין עם איראן, שאותה כינה אובמה "מעצמה אזורית חיובית", והקמת מדינה פלסטינית.
העיקר כמובן נעוץ בפרטים. החידה הגדולה היא מה תהיה דרך הפעולה הספציפית שהממשל יקדם. מכיוון שהכול מתנהל מאחורי "דלתיים סגורות", אנחנו יכולים רק לנחש על סמך רמזים, אמירות "פותחות דלת" שמעידות על מה שמתחולל כנראה מאחורי הקלעים.
בנוגע להסכם הגרעין החדש והמשודרג לטובת איראן, אפשר לקצר. מדיניות הממשלה שלנו ידועה, ואמרו אותה בעבר לפיד, גנץ ואחרים, שתמכו בהסכם הגרוע הקודם. כעת אמר אותה בפירוש רם בן־ברק מיש עתיד, יו"ר ועדת החוץ והביטחון: "אסור להיכנס לעימות עם ארה"ב על הסכם הגרעין. אם ארה"ב רוצה הסכם, יהיה הסכם. צריך להשפיע שההסכם יהיה טוב". "אסור להיכנס לעימות" משמעו "דלת פתוחה". ואיך הסכם שמגרען את איראן ומסיר מעליה סנקציות "יהיה טוב"? לשמאל פתרונים.
מה לגבי הפלסטינים? למרות העמימות הגדולה, יש כמה רמזים מדאיגים. בסוף מאי, כששר החוץ בלינקן ביקר בארץ, הוא הגיע גם לרמאללה להיפגש עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו־מאזן. בלינקן הדגיש את הצורך "להתקדם" מעבר להפסקת האש "לכיוון באמת חיובי", ובישר על פתיחת הקונסוליה לפלסטינים בירושלים, על השיקום הדחוף של עזה, ועל סיוע של מאות מיליוני דולרים.
אז הוסיף שר החוץ אמירה קצת מוזרה: "יש היגיון לבקש מכולנו לבנות מחדש את עזה רק אם אנו בטוחים שמה שנבנה מחדש לא ייהרס שוב משום שחמאס יחליט בעתיד להתחיל במתקפת טילים נוספת. זה עניין מכריע".
איך אפשר להבטיח שחמאס לא יתקוף? גנץ נתן לנו קריאת כיוון, כשאמר לשר ההגנה אוסטין שצריך "לחזק את הרשות הפלסטינית ולהביא שלום, יציבות וצמיחה לאנשים בעזה", ולבלינקן אמר שעלינו "לשנות מדיניות" בעזה, וכי יש "צורך מיידי לחזק את ברית המתונים עם הרשות הפלסטינית". את הדברים הללו הדהד לאחר מכן גם רם בן־ברק: "אי־אפשר להגיע להסדרה עם חמאס. צריך להחליש אותם ולהחליף אותם. נתניהו חיזק את חמאס. עם הרשות אפשר לדבר. צריך להגיע איתם להבנות".
האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים נשענת על ציר מרכזי: הפרדת רצועת עזה מיו"ש. כעת עולה חשש לשינוי גישה אמריקני. הם מבינים שמו"מ למסירת שטחים עלול להפיל את הממשלה הישראלית הנוחה להם, ולכן בונים מהלך עקיף, שנועד לפרום את הציר המרכזי הזה.
הפלת חמאס ומסירת עזה לרשות, תחת התואנה של "מלחמה בטרור", תעורר הרבה פחות התנגדות ציבורית. אלא שאחריה יחוברו עזה ויו"ש, במהלך מתבקש, תחת הרשות. החיבור הזה נדרש למעשה כבר באוסלו, והוא סכנה אסטרטגית גדולה לישראל, משלל סיבות. מדובר בצעד מכריע בדרך להקמת מדינה פלסטינית – משאת נפשם הגלויה של האמריקנים ושל השמאל הישראלי.
בשתי הסוגיות האסטרטגיות הללו, איראן והפלסטינים, מדיניות "דלתיים סגורות – דלת פתוחה" של הממשלה מפקירה אינטרסים ישראליים לטובת התמסרות לממשל אמריקני רדיקלי, ועלולה להתברר כאיוולת היסטורית בממדים שאוסלו יחוויר לידם.
