בקושי רב הצליח בג"ץ להציל את עצמו מעצמו בתיק "זהבה גלאון נ' היועמ"ש". בעתירה, שהוכרעה ב־2010, עמדו בצד העותרים כל תותחי השמאל: האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, מפלגת מרצ והמוקד להגנת הפרט. את המדינה ייצגו אבי ליכט ויוכי גנסין ממחלקת הבג"צים. העותרים ביקשו לקבוע שחוק האזרחות והכניסה לישראל איננו חוקי, ולבטל את ההגבלות על "איחוד משפחות" בין בדואים מהפזורה – שהתמחו בייבוא פרטי של נשים מחברון וג'נין והצבתן בתפקיד הורה מספר שלוש, ארבע וחמש – ובין הנשים משטחי הרשות הפלסטינית.
חוק הלאום לא היה קיים באותם ימים, שמירה על זהותה היהודית של המדינה לא הייתה ערך מוגן בחוק יסוד, ומדינת ישראל לא העזה לטעון שהחוק הזה חשוב דמוגרפית על מנת לבלום "זכות שיבה" זוחלת. הטיעון היחיד שהיא יכלה להעלות היה ביטחוני. שירות הביטחון הכללי הציג נתונים המוכיחים שחלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים שהשתתפו בהתארגנויות טרור, הגיעו ממשפחות "מאוחדות" שכאלה.
קרב התשה מתמשך התנהל בין בג"ץ למחוקק – שחוקק את החוק בשנת 2005 כהוראת שעה בעקבות גלי הטרור של האינתיפאדה השנייה. הטענה של העותרים משמאל הייתה פשוטה: אם הסיפור איננו לאומי או דמוגרפי אלא רק ביטחוני, תתכבד המדינה ותבדוק כל מקרה לגופו. סכנה ביטחונית צריכה להיות פרטנית ומגובה בראיות. כך למשל, אם לא תימצא זיקה ברורה לטרור מצידה של פלסטינית המבקשת להתאזרח עם ילדיה, היא תקבל אזרחות כפי שאזרחית אירופית המתחתנת עם ישראלי תקבל בתנאים מסוימים.
בסיבוב הראשון, במאי 2006, קבע בג"ץ שהחוק איננו חוקתי מכיוון שהוא פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון, ואיננו עומד בדרישות המידתיות של פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לא נפסל רק משום שהוא היה עתיד לפוג ממילא בתוך תשעה חודשים, אולם הכנסת הוזהרה לתקן אותו. שנה לאחר מכן תוקן החוק, ובמסגרתו הורה המחוקק על הקמת ועדה לבחינת מקרים הומניטריים מיוחדים. עתירות חדשות הוגשו, ואלו אוחדו והוכרעו על חודו של קול. שישה שופטים נגד חמישה.
גידי דר, יוצר הסרט "אגדת חורבן", מתעקש "להבין" את שני הצדדים. הכי קל לומר שהקנאים אשמים בכול והמתונים צודקים, אבל מי שנשאר בתובנה הזאת לא יפיק ממנה שום לקח
"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", קבע השופט גרוניס בפתח פסק דינו. איום הטרור הוא ממשי, הבהיר השופט, ואם יתברר בעתיד כי הדוגלים בפסילת החוק טעו בהערכה נמוכה של הסיכון הביטחוני, אי אפשר יהיה לתקן את הטעות. ביטול האזרחות לפלסטינים שנכנסו ארצה כדין והיו מעורבים במעשי טרור, לא יבטל את תוצאות מעשיהם. מי שנרצח לא ישוב לתחייה, ואת הפגיעה בחיי אדם אי־אפשר יהיה לתקן.
השופטים נאור ורובינשטיין הצטרפו אליו וקבעו שהזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד מוגנת, אבל אם בן הזוג הוא תושב ישות מדינית עוינת, היא לא חייבת להתממש בישראל. ערבי ישראלי שנסע לרמאללה והתאהב בפלסטינית, מוזמן לחיות איתה שם. כל אזרחי ישראל "משלמים" בעבור הביטחון הלאומי, הוסיף רובינשטיין. חלק בשירות צבאי מסכן חיים, חלק במיסים, וחלק באיסור על ייבוא נשים ממדינות אויב.
מאז הוארך החוק 15 פעמים. עם השנים התברר שיש בו חורים למכביר, והאפקט המצנן של בג"ץ הרחיב את הפרצות וההחרגות. אבל במספרים הגדולים, החוק נחל הצלחה ניכרת. עד לחקיקת התיקון לחוק, בכל שנה הגישו כאלף משפחות בקשות איחוד וכ־600 מהן אושרו. בסך הכול, משנת 1995 קיבלו 13,500 משפחות אישור. אגב, כל משפחה כזו כללה בממוצע ארבעה ילדים שקיבלו אזרחות מלאה מלידה, בלי קשר למעמדם המדויק של הוריהם (תושבות או רישיון ארעי).לאחר חקיקת החוק, היקף הבקשות ירד דרמטית. כך למשל, בשנים 2014־2020 הוגשו לוועדה 300 בקשות בלבד. היקף האישורים היה מתון: בשנת 2018 – 86 בקשות, בשנת 2019 – 75 בקשות, בשנת 2020 – 38 בקשות.
מסך עשן
ומכאן לפוליטיקה: במשך שנים ארוכות נהנה החוק מקונצנזוס נדיר. רוב הסיעות תמכו בו, למעט המפלגות הערביות ומרצ. יש עתיד וימינה עשו כך גם כשהיו באופוזיציה, ולא חשבו לרגע לסחור בחוק או להשתמש בו כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי. סירובן של מפלגות האופוזיציה הנוכחית לתמוך בו – הליכוד והציונות הדתית בראשן – מעמיד אותו בסכנה ממשית. החשש כפול: אם החוק לא יחוקק, שרת הפנים איילת שקד תצטרך לקבל החלטה פרטנית על כל בקשה, והחלטות אלו עשויות להיות מותקפות בבג"ץ. בנוסף, גם אם החוק יצא ל"פגרה" בלבד ויחוקק שוב בהמשך, בג"ץ עלול לנצל את ההזדמנות ולפתוח אותו לדיון נוסף.
שאלתי גורם במפלגת הציונות הדתית לפשר הרטוריקה החריפה שבה הוא משתמש מול מפלגת ימינה, שיח מצליף שנראה כמתכון מושלם לשריפת גשרים ואיבוד היכולת לשתף פעולה עם הממשלה בסוגיות מוסכמות. האיש משוכנע שבנט אשם בלעדית בהקמת ממשלת השמאל. הוא טוען שהייתה אפשרות להקים ממשלת ימין לאחר ששני ח"כים מתקווה חדשה הסכימו "לחזור הביתה", ומי שטרפד את המהלך היה בנט ש"שרף אותם" לאחר שהבין שבממשלת ימין הוא לא ישמש ראש ממשלה. לדידו, אין אמון בימינה ולכן אין טעם לשתף איתה פעולה. הוא נחוש לעשות הכול כדי להפיל את הממשלה, ולא מוכן לשתף פעולה גם סביב ערכים משותפים.
גורם במפלגת ימינה מציג תמונה שונה לחלוטין: באף שלב לא הייתה אפשרות ריאלית להקמת ממשלת ימין. הוא מזכיר שמשרדי הממשלה הגיעו לסף קריסה בשל הכאוס הפוליטי שנוצר בארבע מערכות בחירות, שהעימות בין מחנה רק־ביבי למחנה רק־לא־ביבי הכניס את הכנסת ללימבו משתק, ושהיעדר תקציב מדינה עשה שמות בשירות הציבורי וקלע את ישראל למשבר ניהולי חריף באחת התקופות הרגישות בתולדותיה.
לטענתו, גם אם ממשלת בנט־לפיד תתקשה לתפקד ותתגלה בדיעבד כמעין ממשלת מעבר בין תקופת נתניהו לתקופה שאחרי נתניהו, היא חיונית כדי להוציא את המדינה מהבוץ. האיש מכחיש את ההאשמות על חוסר תום לב מצד בנט, ומצביע על שורת החלטות שמהן אפשר ללמוד שמי שהיה מוכן למכור את כל ערכי הימין בתמורה לשרידות קצרת טווח, היה דווקא נתניהו.
ומה בנוגע לחוק? במפלגת הציונות הדתית הפנו אותי לנייר העבודה של ח"כ אבתיסאם מראענה, הכולל שורת דרישות שנועדו לרוקן את חוק איחוד משפחות מתוכן, גם אם יעבור בכנסת. הנייר כולל דרישות שיופנו לשרה שקד, ושעיקרן הרחבה ניכרת של החריגים לחוק. לדברי הגורם, רק חקיקת "חוק יסוד ההגירה" תסתום את הפרצות. עמדתו היא שעל האופוזיציה להתנגד באופן גורף להארכת החוק.
מנגד, בימינה מבהירים שהנייר של מראענה הוא עמדתה האישית של חברת הכנסת ואיננו מחייבת את הממשלה, ומה שחשוב הוא החוק והמדיניות שתכתיב שרת הפנים. העברת חוק יסוד ההגירה איננה אפשרית בהרכב הקואליציה הנוכחי, ועל כן זו אשליה, מסך עשן שנועד להסתיר את חוסר היכולת של האופוזיציה לצאת מהפוזיציה ולפעול לטובת האינטרס הלאומי. בימינה טוענים ששום גורם ממפלגות האופוזיציה לא בא למשא ומתן עם דרישות הגיוניות, והמטרה המרכזית שמניעה אותם היא הפלת הממשלה בכל מחיר. אם החוק לא יעבור, מסבירים בימינה, הממשלה לא תיפול ולא תעלה באש, רק חומת העיר תיפרץ.
היינו בסרט הזה
"ריבונו של עולם. אתה, שכולך מלא רחמים, זה מה שרצית?" כך, במשפט אחד בקול הבס הסדוק של שולי רנד, מתחדדת התובנה מהאפוס הקולנועי "אגדת חורבן". העוצמה של הסרט המהמם הזה נעוצה בהצלחתו להחיות את חורבן העם היהודי. לא בהמשגה וניתוח אנליטיים כפי שעושה המחקר ההיסטורי, אלא דרך הצפה של סמלים, דימויים, תמונות וקולאז'ים משכבות תת־הקרקע של הנפש הקולקטיבית. הוא מעורר זיכרונות רדומים מגלגולים רחוקים.
הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה השבוע בסינמטק ירושלים, ימים ספורים לפני ימי בין המצרים. לא באתי עם ציפיות גבוהות, ובכל זאת מצאתי את עצמי יושב על קצה הכיסא עם שרירי אגן קפוצים במשך כשעה וחצי. בסצנות המתארות את עבודת המקדש, יכולתי ממש להרגיש נוכח במקדש שבירושלים. מול שירת הלוויים הא־לוהית ברמקולים ההיקפיים, ריח הקטורת שכמעט אפשר היה להריח באולם, ומראה זריקת הדם על דפנות מזבח העולה, "כי הדם הוא בנפש יכפר" – קפיץ פנימי השתחרר. זיכרונות כבושים התעוררו מעבודת הא־לוהים ההוליסטית והמהפנטת של אבותינו הקדמונים. חוויה דתית עתיקה שאפפה את הגוף והנפש והרוח והנשמה, חוללה פלאות מהסוג שתפילה בבית כנסת לא תעשה לעולם.
הסוּגה שבחר גידי דר, יוצר הסרט, הייתה חדשנית ויומרנית כאחד. במשך שבע שנות עבודה יצרו האומנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט ("ואלס עם באשיר") יותר מ־1,500 ציורים. אבל בניגוד ל"ואלס עם באשיר" עטור הפרסים, הסרט של דר לא מבוסס על אנימציה, אלא על תנועות מצלמה מהפנטות מול ציורים דו־ממדיים אלו. יחד עם פס הקול המושלם, התוצאה מחשמלת.
אבל עיקר הסיפור של הסרט איננו החוויה המקדשית אלא החורבן. והחורבן, לא פעם, מתחיל בפנים. המדרש מספר שבשלהי ימי בית המקדש הראשון אמרה בת קול לנבוזראדן "בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת, עם הרוג הרגת". זה גם מה שקרה בבית שני, וכאן מגיע החידוש הנרטיבי של הסרט: דר מתעקש "להבין" את שני הצדדים. הרי הכי קל לומר שהקנאים אשמים בכול והמתונים צודקים, אבל מי שנשאר בתובנה הזאת לא יפיק ממנה שום לקח. ההיסטוריה מאבדת בקלות את הערכים הקלוריים שלה כשכל צד רואה בה הוכחה לצדקתו. כל אחד הרי בטוח שהוא פוסע במרכז ואוחז באמת, והאחרים הם הקנאים הקיצוניים שבשוליים. החוכמה היא לצאת מהעור ומהפוזיציה ולחפש את הסיפור המורכב.
קנאי ירושלים, לפי פרשנותו של דר, דגלו במדיניות חברתית של שמאל קיצוני. אלפי שנים לפני הקומוניזם המרקסיסטי, הם התקוממו מול העושק והניצול, שנאו את בעלי ההון המושחתים וחתרו לשוויון חברתי וצדק חלוקתי. זעקת הנביאים באשר להעדפת העולה והזבח על המוסר והיושר בערה בהם. הם היו יראי שמיים, אמיצים ללא חת, מסורים לרעיון, מוכנים להקרבה. הם היו משוכנעים שבמעשיהם הם בונים עתיד של שוויון וצדק, דבקות ואהבה.
הכוהנים מצידם לא הרגישו מושחתים. אמנם מינתה אותם שכבת אריסטוקרטיה שהרומאים דאגו לשמן בפריווילגיות מרחיקות לכת, אך הם היו בטוחים שהמדיניות שלאורה הם פועלים היא פרגמטיזם הכרחי השומר על האינטרסים הלאומיים החיוניים: הרכנת ראש מול האכזריות והחמדנות הרומאית עד יעבור זעם, ושמירה קפדנית על עבודת המקדש – אז גלעין הזהות והמשמעות הלאומית – גם במחיר רתימה כפויה של הציבור באמצעות נטל מס כבד. אין דרך אחרת לשמר זהות לאומית תחת דורסנותה של האימפריה.
גוף לאומי תוסס זקוק לגיוון תרבותי ולכוחות חברתיים שיאזנו זה את זה וישלימו זה את זה. הביקורת והמחלוקת אינן רק מכשול אלא גם בירור שמאפשר דיוק, מיקוד וצמיחה. לא המחלוקות עצמן הן הבעיה. העסק מתחיל להתפרק כשהזרמים השונים חווים איום קיומי וכבר לא מסוגלים לשתף פעולה אפילו סביב אינטרסים משותפים בסיסיים. הפקת לקחים והסקת מסקנות מהעבר להווה, באחריות הקוראים.
