"ההפגנה בעראבה אתמול, וישראל צחקה עלינו. זה שכנע אותי יותר בצורך לשנות ולפתח את שיטות ואמצעי המאבק שלנו. כי הצעדות, השביתות, ההפגנות, הנאומים, וסיסמאות. הכול סתם דיבורים, וזה חסר תועלת. אנחנו חייבים לשנות. תסתכלו על עזה. התנגדות ורק התנגדות. זה הדרך היחידה לגדולה וכבוד. ומי שלא מאמין, יכול לשאול את אריאל שרון מה גרם לו לברוח כמו ארנב מעזה. ההתנגדות היא הדרך הסופית לשחרור האדמה מישראל, שעומדת להיעלם". (יוסף אלבאז, חודש לפני האירועים האלימים בלוד)
דבריו של השייח' יוסף אלבאז, אימאם המסגד הגדול בלוד, אינם מפתיעים אף לא אחד היום. ארגון "עד כאן" הוציא לאחרונה אסופת ציטוטים מעמוד הפייסבוק של השייח' המסית, וקריאותיו לאלימות מהדהדות בכל עמוד מאותה אסופה.
יתכן ובית המשפט הישראלי לא יגדיר את אלבאז כאדם שהסית והדיח את הציבור הערבי בלוד לבצע פעולות אלימות נגד יהודים. אולי הוא אפילו יצליח לחמוק מההגדרות המשפטיות המדויקות המקופלות במושג "הסתה לאלימות". אך אין ספק, שלאיש הדת הזה היה חלק במהומות האלימות בלוד.
מדוע חשוב לעסוק באלבאז? כי גורמים רבים מדי מעוניינים למסגר את המרד הערבי שהתרחש פה בחודש מאי – אותה התקוממות אלימה, אינתיפאדה של אלפי ערבים ישראלים – כ"תקלה", תאונה שהתחוללה בגלל סיבות מקריות כאלה ואחרות.
עכשיו מנסים לתאר את מה שהתחולל פה כהתפרצות של נוער שוליים, עברייני; חבורות של כנופיות פשע שביקשו לכלות את זעמם על יהודים, מוסדותיהם ורכושם. מה שעומד מאחורי התפיסה הזו היא ההנחה כי מה שקרה פה זה אירוע נקודתי של הזנחת החברה הערבית, ואם מדינת ישראל תפעל לשקם את יחסיה עם אותה חברה, אזי אירועים אלימים והתפרצויות זעם כאלו לא יתפוצצו בפני החברה היהודית. אם הבעיה היא כנופיות פשע, אזי שפיכת תקציבים, חינוך וטיפול של רווחה יעלימו את הבעיה כלא הייתה.
אלא שהשייח' אלבאז עצמו טוען שזה לא הסיפור. ההתפוצצות איננה על רקע הזנחה אלא על רקע אידיאולוגי, עקרוני, דתי ולאומי. יש פה מאבק בין שתי חברות שונות והפיצוץ יבוא עם תקציבים או בלעדיהם.
ברור שאם יושם דגש על אכיפה, חוק וסדר ורווחה יהיה אפשר להקטין את הלהבות, אך לא להעלימן. ההתנגדות למדינה, אומר אלבאז, היא עקרונית. אי אפשר לפצות או להחליש את התנגדותו לעצם קיומה של המדינה היהודית, היא לצנינים בעיניו. על כן, המאבק בינו לבין המדינה היהודית הוא מאבק שנועד להתקיים.
אם כן, מה שהתפוצץ פה בחודש מאי לא היה תקלה, תאונת דרכים או התפרצות של כנופיות פשע שיצאה משליטה, אלא חשיפתו של מאבק איתנים בין חלקים נרחבים מהחברה הערבית שביקשו למרוד במדינה היהודית.
מדובר במאבק עממי של החברה הערבית נגד המדינה היהודית ומוסדותיה. סביר להניח שרבים מאותם מבצעי פשעים הם אכן עבריינים ופושעים, משולי החברה הערבית, אך מי שעמדו מאחורי אותם פורעים הם בכירי ההנהגה של החברה הערבית – כוהני דת, פוליטיקאים ואנשי רשויות. נקודת המוצא, המרד, באה רבות לידי ביטוי בשטח, בין אם בחימום האווירה או בביצוע לינצ'ים.
הכיבוש של 1948
השבוע האזנתי לדבריה של איה זינאתי, צעירה ערביה מלוד המתגוררת כיום בחיפה ועובדת בקרן החדשה לישראל. תפקידה בארגון הוא "מארגנת לשינוי חברתי". לכאורה, הציפייה מצעירה ערביה שעובדת במקום כמו הקרן החדשה לישראל הוא להיות חלק מאותו סיפור שהארגון מטיף לו: שותפות יהודית־ערבית, דו־קיום; עבודה משותפת שתהפוך את המקום הזה ליותר נסבל. נזכיר, עיקר תקציבה של הקרן החדשה לישראל מגיע מיהודי ארה"ב הרואים עצמם כציונים ומעוניינים בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם פועלים לחזק את הדמוקרטיה בישראל ולחבר את החברה הערבית באמצעות פרויקטים וארגונים משותפים בין יהודים לערבים. המטרה: חיבור החברה הערבית לישראל, לא בידול וניתוק ממנה.
אבל כשמקשיבים לדבריה של אותה פעילה מבינים שגם היא חלק מאותו מרד עממי שהתחולל פה.
זינאתי והשייח' אלבאז הם שני אנשים שונים לגמרי אך יוצאים מאותה נקודת מוצא בסוגיה הלאומית. הם לא קוראים לשותפות. שניהם מבינים שמה שהתחולל פה זו לא תקלת "הזנחה" אלא מאבק עקרוני אידיאולוגי שיסודו בהקמת המדינה היהודית. מאבק שבסופו מדינת ישראל צריכה להיעלם או לשנות את זהותה מהיסוד.
בשיחה עם ארגון "זוכרות" הסבירה זינאתי שכשהיא מדברת על "הכיבוש" היא מדברת על הכיבוש ב"יאפא", "ליד", "עכא" והכפר "מעלול" אותו היא משננת לילדיה על מנת שיפנימו שהם באו משם, מכפר מעלול שנחרב על ידי הציונים. הם תושבי מעלול, לא חיפה, והם עתידים לחזור לשם.
"מה שקורה בתקופה האחרונה זה המשכיות של נכבה מתמשכת", הסבירה זינאתי, "כיבוש ישראלי ציוני שקיים כאן מאז 48".
האירועים האחרונים בערים המעורבות גרמו לפעילת הקרן החדשה לתקווה גדולה מאוד. למרות שחשה "פחד ממשי כאילו היא מתמודדת מול נאצים" באירועי הדמים בלוד, נוצר חיבור בין כל חלקי החברה הפלסטינית. מצד אחד חמאס נלחם בדרום, ערביי מזרח ירושלים התפרעו באל־אקצה ובשייח' ג'ראח, וערביי 48' (ערביי ישראל) חוללו מהומות בתחומי הקו הירוק שלא נראו פה מאז מלחמת העצמאות. זהו מאבק אחד.
זינאתי עצמה אומרת שסוף סוף מבינים שהסיפור איננו בעיה של "דו־קיום" או שותפות ערבית־יהודית אלא הציונות עצמה. לשיטתה של המארגנת לשינוי חברתי בקרן החדשה לישראל, הציונות היא הבעיה.
"למרות הכאב הקשה והפחד הממשי בלוד, ההרגשה שאני מתמודדת עם נאצים, זה הוליד תקווה כי הצלחנו לדבר על זכות שיבה.. אנחנו בעזה, בגדה ובירושלים – אנחנו אותו עם. המאבק שלנו הוא מאבק נגד כיבוש. אנחנו לא מדברים על דו־קיום. זה לא עניין של 'חיים משותפים' בערים מעורבות. יש כאן מדיניות שיטתית של העלמת הנרטיב הפלסטיני, הקיום הפלסטיני".
בשלב הזה הפריחה זינאתי קונספירציה על תפקידם של הגרעינים התורניים והיקפיו הגדולים של הנשק הלא־חוקי בחברה הערבית. לדבריה, יש אינטרס ישראלי בהזרמת נשק לחברה הערבית, כמו לוד למשל, כי אחר כך קל יותר להקים שם "התנחלויות".
"הגרעין התורני שהתנחל בלוד בצורה עדינה קיבל תפנית", הסבירה זינאתי. "במקביל המאבק נגד זה קיבל לגיטימציה. סוף סוף ליד (לוד – י"פ) התחילה להיות בכותרות לא רק של סמים, פשיעה שגם זה תוצאה או מדיניות של מה שקרה שם. היה קל להקים התנחלויות כשיש עם פלסטיני שאתה מעוניין להרוס באופן קפדני תוך כדי שאתה מזרים נשק לתוך האוכלוסייה הזאת".
ובעצם, מסבירה זינאתי, זה אותו מאבק נגד הכיבוש של 48'. "מה שקורה בשייח' ג'ראח קורה בעכא, ביאפא, בליד וברמלה בדרכים אחרות. המתנחלים מקבלים שם יותר לגיטימציה באיך להתנחל… אנחנו רואות את אותן שיטות של כיבוש וסוף סוף אפשר לדבר על זה באופן גלוי. אפשר להיות גאות שאנחנו נאבקות בכיבוש המתמשך הזה מאז 48. ויותר מזה, אגיד משהו יותר מעורר תקווה וגאווה: אפשר לדבר על BDS בצורה הכי נוחה ולגיטימית. אנחנו עדות לתקופה היסטורית מהבחינה הזו שאנחנו מחזירות את המאבק הפלסטיני כמאבק אחד".
אם כן, המאבק בשייח' ג'ראח, באל־אקצה והטילים של חמאס, זה אותו מאבק שהחל ב־1948 עם היווסדה של המדינה.
בית הכנסת דוסא בלוד למשל, שנשרף כמה וכמה פעמים על ידי ערבים, הוא חלק מאותו מאבק יסודי. זינאתי נותנת רקע אחר לשריפה של בית הכנסת – לא מדובר בהתלהטות יצרים פתאומית נגד סמל יהודי, נגד סמל ציוני ישראלי כיוון שלדבריה מדובר בבית ערבי שהופקע.
ולישראלים, בעיקר לפעילי שמאל, יש תפקיד במאבק הזה אומרת זינאתי, הם צריכים להעביר את הבשורה שהסיפור הוא 48. על הישראלים "להכיר בעוול המתמשך מאז תחילת הקמת ההתנחלויות הראשונות בפלסטין ועד היום", הסבירה. הם צריכים להבין "שליפתא זה כפר עקור שאנחנו רוצות לחזור אליו וזכותנו לחזור אליו.. זה שייח' ג'ראח, זה ליד, זה יאפא, זה רמאללה, זה ליפתא, זה מעלול. אני מגדלת את הילדות שלי להגיד שהן ממעלול ולהבין מה זה מעלול, דיר יאסין, בתיר, עזה".
הישראלים צריכים לסרב לשרת בצה"ל ולהבין שהמושג כיבוש מתייחס לא רק ל־1967 אלא לכיבוש היסודי ב־1948. "הכיבוש הוא אחד. אני לא מדברת על הכיבוש של 67. המונחים שלי שונים ממונחים ישראליים וצריך להפנים את זה.. אתם עדים לפשעי לחימה ומלחמה וכל עוד לא מתנגדים לזה אני מחשיבה את זה כשותפים לפשע הזה".
אם כן, יש קו מחבר בין השייח' אלבאז לכנופיות שחירבו את לוד, רמלה ויפו ולצעירים משכילים שעובדים בארגוני חברה אזרחית: כולם שותפים לתפיסה שמדינת היהודים הוקמה בחטא ועליה לשנות את פניה. יש שמטיפים את ההבנה הזו במסגדים, יש ששורפים בית כנסת בלוד בשמה ויש המפיצים את הבשורה הזו לאקדמאים ופעילים חברתיים. אך המלחמה היא אותה מלחמה והמרד הוא אותו מרד.
