אפשר לראות את "אגדת חורבן", סרטו החדש של גידי דר ("אושפיזין"), כביקורת פוליטית חברתית. קבוצות הקנאים המאשימות זו את זו בבגידה מהדהדות יפה את האווירה ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים; מראה שריפת האסמים ההדדית מזכיר לנו מקומות במדינת ישראל שבהם ריח האפר עוד לא לגמרי נעלם; וגם חבורת הלומדים הממלמלת "תורה מגנא תורה מצלא", ומתחמקת מלקיחת אחריות, יכולה להיראות קצת מוכרת.
אפשר לראות את "אגדת חורבן" כסיפור קולנועי אישי. סיפורו של בן־בטיח, שנקרע בין נאמנותו לאמו ולרבו המתונים לבין המציאות המעוותת שהוא רואה ברחובות. ורק כשיהודי מבוגר נרמס מול עיניו תחת רגלי חייל, תחושות הזעם וחוסר האונים דוחפות אותו לעשות מעשה, ופעולת הנקם המקומית מתגלגלת והופכת למלחמה בהיקף מלא. זהו סיפור על איך הדרמות הגדולות ביותר מתחילות מן הכאב הכי אישי, קצת כמו בסיפורים שכיכב בהם מל גיבסון בסוף שנות התשעים ("לב אמיץ", "הפטריוט").
אפשר לראות ב"אגדת חורבן" פרשנות היסטורית, כזו המבקשת לענות על השאלה הנצחית: מפני מה חרב בית המקדש? בסיס הנתונים של הסרט הוא התיעוד של יוספוס פלביוס ומקורות מקבילים, אבל הנתונים הללו רק משרתים את נקודת המבט הפרשנית שלו, הנובעת ממדרשי חז"ל. כך דברי חז"ל על עוון שנאת חינם מתפרשים באופן טבעי מתוך מלחמתם הפנימית של יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא; ודברי הביקורת של חז"ל על אנשי ירושלים שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא חמלו על השכבות החלשות מקבלים גוף וצורה כשהפעולה הראשונה של המורדים הקנאים היא שריפת ארכיון שטרי החובות של עשירי העיר.
אפשר גם פשוט להתמגנט אל הטכניקה המרהיבה של ציורי שמן עוצמתיים המשתלבים במוזיקה מיוחדת ומצליחים לטלטל את הנפש והדמיון ולקחת אותם אלפיים שנה אחורה.
אבל לא את אלו באתי לחפש כשעליתי לירושלים לצפות בהקרנת הטרום־בכורה של "אגדת חורבן". באתי משום שעבורי היום הקדוש ביותר בשנה, שני רק ליום הכיפורים, הוא יום תשעה באב. באתי משום שחלום בניין בית המקדש והכאב האינסופי על חורבנו, הם הדלק המניע את עבודת השם הפרטית שלי, וגם הדבק המחבר של האומה הישראלית כבר קרוב לאלפים שנה. וביקשתי לחוות שוב את המקום הזה, למצוא פשר חדש לריק, לחלל שנפער בטבורו של עולם כשעלתה השכינה בסערה מבית קודשי הקודשים.
ולרגע, כשהאורות נדלקו בסוף הסרט והכתוביות החלו לעלות, הרגשתי כאילו החורבן עצמו נחרב. במקום לשלוח בי גלים של כאב ואובדן, מראה המקדש השרוף יצר אצלי תחושה של הקלה. שמחתי על חורבן בית המקדש.
הסרט צייר בצבעים עזים כל כך את השחיתות שאפפה את המקדש, את הכוהנים שקונים בכסף את משרתם ועושים יד אחת עם השלטון כדי לעשוק את האזרחים, את ההתמכרות ההמונית להקרבת הבשר על אבני המזבח המדממות כערך עליון. ופתאום חורבן הבית היה מתבקש כל כך, נדרש כל כך. ברור היה שאין ברירה אחרת. פתאום הבנתי בצורה דוקרת מאי פעם את דברי בת הקול שיצאה ואמרה: בית חרוב החרבת.
והרגשתי שהסרט מאלץ אותי לשאול: למה בעצם אני מתגעגע? האם לקורבנות המדממים, המוצגים שוב ושוב באופן גרפי חסר רחמים? האם לכהונה המושחתת שעושה שימוש ציני ברגשות המאמינים? האם לאמונה היוקדת בבית של עצים ואבנים שמסמאת את עיני הצדדים כולם מלראות את המתרחש סביבם?
היה זה אחד מחייליו של טיטוס ששלח אש בבית המקדש הפיזי לפני כאלפיים שנה, אבל הסרט של גידי דר, שהוא באמת סרט חובה, מערער דבר גדול הרבה יותר: את הפנטזיה של המקדש. וכמו חורבן המקדש הפיזי, שערער את החומות המאובנות והביא את עם ישראל למדרגות חדשות של קשר בין אדם לא־לוהיו, גם פירוק הפנטזיה של המקדש יכול להביא אותנו למקומות עמוקים יותר. הוא יכול לגרום לנו לשאול סוף־סוף, בפעם הבאה שאנחנו שרים בדבקות 'ייבנה המקדש עיר ציון תמלא': ואם באמת מחר ייבנה המקדש – מה אז? האם עשינו די כדי שהפעם הזו תהיה אחרת?
