עם כניסתה לתפקיד, הצהירה שרת החינוך החדשה שבתי הספר יתמקדו מעתה במיומנויות מחקר, ולא בשינון. צהלתי למשמע הבשורה החדשה, אך על שִמחתי העיבו במהרה שתי תגליות. הראשונה הייתה ששאשא־ביטון אינה שרת החינוך הראשונה שמצהירה על המהפך הזה. קודמה גלנט הכריז: "נדגיש מיומנויות במקום שינון". קודמו, הרב רפי פרץ, הכריז גם הוא בזמנו שיש להעדיף חשיבה ולא שינון. קודמו שלו, פלוני בנט, הכריז ב־2018 על תוכנית חדשה: "משינון להעמקה". גם הרב שי פירון הִרבה לדבר בגנותו של השינון, ולמעשה כבר ב־2007 הכריזה כותרת ב־Ynet על רפורמה מהפכנית של שרת החינוך יולי תמיר: "חשיבה במקום שינון". את הרצף הזה תיעד ההיסטוריון יגאל ליברנט, ואחרי שראיתי אותו דעכה מעט שמחתי. היא דעכה גם מסיבה נוספת: נזכרתי ששינון אינו דבר רע, שהרי התורה הורתה לנו: "ושיננתם לבניך". אז אולי דווקא טוב ששום שר חינוך לא הצליח להיפטר ממנו.
תחת הכותרת "חינוך" אנחנו דוחסים שלוש ציפיות שונות מהתלמיד: שיהיה אדם טוב ומשכיל; שיהיה יהודי טוב ומשכיל; ושימצא עבודה. ההטפה האובססיבית נגד השינון קשורה גם בדגש הגובר והולך על המטרה השלישית, ובזלזול הגובר והולך בשתי הראשונות. בשביל להיות יהודי טוב כדאי לשנן את "שמע ישראל", ואולי גם קצת יותר ממקורותינו. אבל כדי למצוא עבודה טובה בשוק התחרותי של העתיד, כך מסבירים לנו, התלמיד חייב לפתח מיומנויות פלאיות של ניתוח וחשיבה, וחבל לבזבז את זמנו על שינון.
העניין הוא, שההבחנה הזו בין שינון לבין מיומנות היא מלאכותית. כל מיומנות שאני מכיר דורשת הרבה מאוד תרגול משעמם, כלומר: שינון. מי שלא משנן בגיל צעיר, יתקשה מאוד לרכוש מיומנויות מגוונות ויצירתיות בבגרותו. מי שלא שינן את לוח הכפל, וגם כמה משפטים מתמטיים חשובים, יתקשה להתקדם לגבהים היצירתיים של מתמטיקה מתוחכמת. אפילו לימוד קרוא וכתוב דורש הרבה תרגול משעמם בשנות הילדות. המלך הפרנקי קרל הגדול לא למד כתיבה בילדותו, ובבגרותו ניסה להשלים את החסך הזה, ללא הצלחה. כשנפטר היו לוחות לתרגול כתיבה מתחת לכריתו, ועדיין היה אנאלפבית.
אינני מכיר שום דרך לפתח יצירתיות אמיתית, בלי שקדם לה חריש עמוק של "שינון". אנחנו מזלזלים במערכת החינוך של שנות החמישים והשישים, שהתעקשה על שינון קפדני. אבל מערכת החינוך המושמצת הזו היא שגידלה את חתני פרס נובל שלנו. האם גם מערכת החינוך העכשווית, הלועגת לשינונים, תצליח להצמיח נובליסטים? קשה לי להאמין שתלמידינו יגיעו לשם אם לא נתעקש שיהיה להם מסד איתן של ידע בסיסי.
טוענים שבעידן התפוצצות הידע אין חשיבות גדולה לזיכרון. למה צריך לזכור, כאשר הכול נמצא בגוגל? התשובה היא שהתוכנות עוזרות מאוד לחיפוש, אך רק אם אתה יודע מה לחפש. אני רואה זאת בבהירות בתחום הכתיבה התורנית. אפשר לקרוא היום הרבה מאמרים תורניים שהיו יכולים להיכתב בידי בינה מלאכותית. הכותבים מחפשים היטב בפרויקט השו"ת, ומסכמים לא רע את המקורות שמצאו. רק לעיתים נדירות מוצאים יצירתיות תורנית אמיתית, וזו מתגלה כאשר הכותב משתמש בסוגיה מפתיעה, לא צפויה, מתחום שונה בתכלית. כאשר שאלו את הרב משה פיינשטיין האם מותר לפי ההלכה לעשן סמים, הוא לא הסתפק בסוגיות העוסקות בפיקוח נפש ובפעילויות מסוכנות, אלא צירף ניתוח מבריק של דין בן סורר ומורה, ושל המסר שעולה ממנו לגבי התמכרויות. את זה יכול לעשות רק אדם ששולט בידע רב, ובמוחו צצות זיקות מקוריות בין פריטי מידע שונים.
ברור שאין ערך רב לשינון טכני של פרטים חסרי חשיבות. לשינון יש ערך כאשר הידע הופך למידע, והמידע מתפתח לחוכמה. זה דורש הבנה עמוקה של החומר שנלמד, ניתוח מקורי שלו והפנמה של לקחיו. אבל כל זה לא יעבוד אם המידע נשאר רק בשרתים של גוגל.
אדם מגיע לשלב היצירתי רק כשהוא מרגיש בן־בית בתחומו. פיקאסו פרץ דרכים חדשות בציור רק אחרי שהכשיר עצמו שנים רבות בדרכים הישנות, וצייר ציורים קלאסיים נהדרים. רק מתוך בסיס כזה של שליטה עמוקה בכל הישגי העבר יכול אדם לנוע בביטחון אל העתיד. ברור שאיננו שואפים לגדל משננים שמסתפקים בציטוט פתגמים ישנים. איש מעולם לא העריך חינוך כזה, ולא על זה מדובר. מצד שני, אולי כדאי להיות סלחניים אפילו כלפי צטטנות מוגזמת; הרי גם שרי חינוך שוחרי טוב נוהגים לצטט סיסמאות ששיננו לנו קודמיהם.
