יש שתי גישות לחיים. "יותר טוב כלום מכמעט" ו"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". וכן, אני יודעת שגם בשבוע שעבר ניתחתי שירים, להגנתי, התמכרתי לפודקאסט "שיר אחד" של כאן הסכתים ואני לא מצליחה להפסיק. תאמינו לי, ניסיתי לעבור להסכתים אחרים – היסטוריה, כלכלה, הורות. אבל הדבר היחיד שמרגש אותי עד דמעות הוא ההבנה שכל שיר הוא נס, ושאנחנו לוקחים כמובן מאליו את השירים שכל הכוכבים היו צריכים להסתדר בשמיים כדי שהם יצאו לעולם ויהפכו לחלק מהחיים וההיסטוריה והגוף שלנו. קיצר, תהיו סבלניים, אני מבטיחה בשבוע הבא לחזור לצטט פרקים של גברת פלפלת או מרקו לכבוד החופש הגדול.
יש אנשים שהם יותר טוב כלום מכמעט. אם אין לי את הכי הרבה עוקבים, אז עדיף לסגור. אם לא יצא לי טור מושלם שגרף עשרות מיילים מרוגשים ומלאי הזדהות – אז עדיף שלא אכתוב. אם החברה שחשבתי שמבינה אותי, בטעות אמרה משהו לא במקום, אז כבר עדיף להיות לבד. אין פשרות. אין מורכבות. הכול או כלום כבר אין לי כוח (נו רביטל, חאלס עם זה).
יש הורים של יותר טוב כלום מכמעט. למשפט הזה, לגישה לחיים הזו, יש הרבה תחפושות. המוכרת מכול היא: "נו, אז למה לא 100" שנאמרת בתגובה להבאת ציון 98 או 99. עוד אחת היא: "או שתעזור מכל הלב או שלא תעזור בכלל" והיא נאמרת בתגובה לפרצופו החמצמץ של המתבגר, במקרה שהצלחת לחדור את הווליום באוזניות שלו במחיר של איבוד אחד ממיתרי הקול, והוא הואיל בטובו לצאת מביאוש חדרו ולהצטרף למאמץ המשפחתי בארגוני השבת. וישנה התגובה הלא רצונית לכל "הפתעה" שהילדים הכינו לך. תודה ששטפת את הבית, אבל חבל שהשארת את נחל האסי סביב רגלי השולחן. תודה שעשית כביסה, אבל חבל שהכנסת את שמלת הנצנצים שיועדה לבת מצווה הקרובה למייבש ומה שנשאר ממנה היא שמלה שבמקרה הטוב תעלה על בובת הברבי ערופת הראש. תודה על יוזמת "תחרות מאסטר שף" שבה התחלקתם לקבוצות (אתם 5, מה לא הבנתם, זה לא יהיה זוגי בחיים), העברתם שעתיים בוויכוח שזה לא כוחות (אתם בגילים שונים, מה לא הבנתם, זה לא יהיה כוחות בחיים), ובסוף גיליתם שהפרמזן שהצפתם איתו את הפיצה פג תוקף בשבועות. שבועות תשח"א. יוזמה מקסימה אגב, אם הפעילות היא לכבוד תקופת בין המצרים, כי ללא ספק ניתן ללמוד רבות על חורבן בית המקדש מהמצב שבו נמצאת כעת רצפת המטבח.
שנים חשבתי שזו גישה מעולה לחיים. דוחפת להצלחה. שאיפה לשלמות. תחרותיות. אגב, מהסוג הגרוע ביותר של התחרותיות, של האדם מול עצמו, תחרותיות שלא מסתיימת לעולם. כי מה זאת אומרת, מול עצמי אני תמיד עוד יכולה להשתפר. השאלה היא מה קורה אם בתוכי מתקיימת גם הגישה השנייה – "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". הגישה שאחראית לדעתי לניתוב של מסלול חיי. זו שפועמת לי לא רק בלב, אלא ממש בתוך הרקות. אני לא מסוגלת שלא לעשות, שלא להגיד. שלא לנסות. וזה הזוי, כי אני האישה הכי חוששת מטעויות, הכי מצולקת מבושות, הכי לא סלחנית כלפי עצמה על פדיחות – אבל לא מפסיקה לקחת סיכונים. זה היה במדרשה שלי בברוריה, כשעליתי להופיע בשבת זכור. זה היה בכנס המנהלים הראשון שלי בסטימצקי, כשביקשתי כמה דקות על הבמה, איש לא הכיר אותי. ועוד בחרתי במקצוע שבו לא ניתן לזייף הצלחה. סטנדאפ. או שצחקו או שלא. אי אפשר לשלוט בזה. זה לא כמו אירוע שאת מארגנת וכולם יגידו לך שהיית הכי יפה והיה הכי מקסים. זה לא כמו הרצאה או שיחה, שאפשר "לבלף" את המשוב. זה צחקו או לא. אפס או מאה.
היום אני יודעת שאני שתיהן ביחד, אמנם הכי לא הגיוני ולא מסתדר, אבל עובדה. אבל איזו מין אמא אני בוחרת להיות. זו שמלמדת "תנסי, מקסימום תצליחי", או שלא מפסיקה להעיר ולנסות לשפר. ובאיזשהו מקום להאמין שזו המשימה שלשמה נשלחתי לכאן. להורות. אני אמורה להראות להם את הדרך הנכונה ולהאמין שהם יכולים להוציא מעצמם יותר. ועכשיו, רגע לפני סוף השנה, אם אפשר לקרוא לזה סוף ואם אפשר לקרוא לה שנה, אני מגיעה שוב למדבר החופש הגדול, שבו הילדים ואני זה שוב אחד על אחד. והנאומים שלי חייבים להיות מגובים בדוגמה אישית. והדרישות שלי כלפיהם חייבות להלום את הדרישות שלי כלפי עצמי. ואז אני מפנימה שגם בהורות יכולות להתקיים שתי הגישות ביחד. שינסו, שיעשו את הכי טוב שלהם. רק שלא ייזמו תחרויות מאסטר שף במטבח.
