הלכתי לפני שבועיים עם העולל לחוג הכדורגל שלו. בזמן שהוא בעט קצת בכדורים והרבה בחברים, גלגלתי שיחה עם אבא של אחד החברים הטובים שלו. מתברר שהבן שלו חולה על כדורגל – אבל לא רק על המשחק, כמו העולל, אלא אשכרה על צפייה בחצי גמר הגביע האוזבקי ואחר כך בקרב תחתית בליגה הסלובקית. מודה, קינאתי. העולל מסוגל לשבת גג שבע דקות מול משחק, וגם זה רק מול משחק אליפות. חוץ מזה – שעה וחצי של שקט מהילד באזור המרכז שווה בדרך כלל תשעים שקל, לא כולל נסיעות הביתה של הבייביסטר.
לרגל מלחמת הכדורגל בין מדינות אנטישמיות לשעבר ובהווה (חלקן לפחות) הנקרא גם "יורו 2020", החלטתי לשנות את המצב. אני עומד לגרום לילד שלי להתאהב בחווית הצפייה במשחק. אני רק צריך למצוא את המשחק הנכון שיצית בו את הניצוץ. התלבטתי בין כמה משחקים. השיקול העיקרי? מכל הנבחרות עם העבר האנטישמי, חיבתי הגדולה ביותר היא לנבחרות שדווקא נלחמו בנאצים. זה משאיר את ארה"ב, שלא משחקת ביורו; רוסיה, שאומנם נלחמה בנאצים אבל עשתה ליהודים את המוות בדרך לשם; ואנגליה, שמרכיבה בדרך כלל נבחרת פח אבל לפחות יש לה צ'רצ'יל בהיסטוריה. בקיצור, החלטתי לגרום לעולל להתאהב בצפייה בכדורגל באמצעות הדרבי של האי הבריטי, אנגליה נגד סקוטלנד.
ביום המשחק שלחתי אותו לגן, לא לפני שאמרתי לו שהיום אני והוא "רואים משחק". הוא התלהב נורא, ואמר שהוא בכיף יראה איתי נינג'גו. עדכנתי אותו: לא נינג'גו, כדורגל. ההתלהבות הטבעית קצת ירדה, אבל ההתלהבות המאולצת שלי גרמה לו להגיד בחן הילדותי הקסום שלו: "טוב נו".
לפנות ערב התחלתי להכין את התפאורה. פיזרתי כמה כדורים בסלון, חטיפים בצלחות, חצי ליטר בירה בשבילי וחצי ליטר פטל בשבילו, ורציתי לפזר גם כמה צעיפים של נבחרת אנגליה – אבל מאיפה לעזאזל אני משיג ברמת־גן צעיפים של נבחרת אנגליה? אז פיזרתי בסלון צעיפים של שירן באדום־לבן.
רבע שעה לפני המשחק ביקשתי משירן לפנות את הסלון. זו חוויה בין אב לבנו, אמרתי לה. היא אמרה סבבה ורק הזכירה לי שאחרי המשחק הבטחתי לעשות כלים ולתלות כביסה; זו חוויה בין בעל לאשתו, הוסיפה.
כמה דקות לפני המשחק השקנו כוסית לחיים, אני והעולל. ניסיתי לנצל את הזמן לפני המשחק כדי להסביר לו מה זה בדיוק יורו, ומה ההבדל בין קבוצה לנבחרת. חשבתי שהוא הבין עד שהוא שאל אותי למה נבחרת אנגליה לא משחקת במכבי חיפה. ויתרתי. פשוט נראה משחק ותתאהב.
נאחס בנבדל
חמש דקות לתוך המשחק הבנתי שאני לא צופה בו עם בני עוללי אלא עם מקדחה. הילד לא הפסיק לשאול שאלות. חלקן היו הגיוניות – "למה הם עדיין לא הבקיעו גול", למשל. חלקן קצת פחות: "איך בחרו את הצבעים של הדגל של הקרן". השאלות המשיכו לנחות עליי. "למה קוראים לזה פאול", "מה יותר רחוק – הבית של סבתא או סקוטלנד", "מה התוצאה הכי טובה בכדורגל". המשחק מצידו לא עזר: ארבעים דקות עברו והרגע המרגש ביותר היה הרגע שבו תפסתי בפה ביסלי בצל שזרקתי לגובה מטר וחצי.
לפני שנתיים לקחתי את העולל למשחק הכדורגל הראשון שלו – מכבי חיפה נגד מכבי פתח־תקווה, באצטדיון בפתח־תקווה. זו הייתה עונה לא רעה של חיפה, אבל את המשחק ההוא סיימנו בתיקו אפס. לאחר המשחק התחייבתי בטור הזה לא לקחת את העולל לעוד משחקים בקרוב, כדי שחלילה לא אגלה שהוא הנאחס של מכבי חיפה. לצערי ככל שהתקדם הדרבי בין אנגליה לסקוטלנד הבנתי שהעולל הוא לא נאחס ספציפי של חיפה, אלא נאחס כללי של כדורגל. זה היה המשחק הגרוע ביותר שראיתי השנה. במחצית קלטתי שהעולל התחיל לאבד עניין; קשה להאשים אותו. הוא רצה לעזוב את הסלון וללכת לשכב ליד אמא בחדר. לא רציתי לעשות מזה סצנה ולהתבאס עליו אז עשיתי מה שכל אב הגיוני היה עושה ואמרתי לו שאם הוא הולך עכשיו זה נגמר בינינו.
בפתח המחצית השנייה נשאתי תפילה ליושב במרומים ולריצ'רד השלישי והתחננתי שיעשו הכול כדי שמשהו יקרה בזוועתון של האי הבריטי. אבל המצב רק הידרדר. בדקה השישים בערך קלטתי שהעולל איבד לגמרי עניין בטלוויזיה והתחיל לספור את האפרופו בצלחת. נזפתי בו ואמרתי שבכל רגע יכול לקרות משהו מטורף והוא עלול לפספס אותו. הוא החזיר את המבט למסך לרגע, ומיד עבר לספור ביסלי גריל.
בעיטת עונשין
בדקה ה־75 התוצאה הייתה עדיין 0־0, והתחלתי לנקר. העייפות גברה, אבל לא היה סיכוי שאירדם ליד העולל ואגרום לו לטראומה מחוויית הצפייה הראשונה עם אביו. נתתי לעצמי סטירה קטנה כדי להתעורר, והעולל קלט את זה. הסברתי לו שככה אוהדים אמיתיים של נבחרת אנגליה מעודדים, הוא מיד דפק לעצמו שתי סטירות וטען שהוא אוהד אמיתי. ארבע דקות אחר כך צרחתי על עצמי בראש: אסור לך להירדם ליד העולל במשחק הראשון שלכם! כולה עוד 11 דקות, אתה לא נרדם, אתה לא נרדם.
בשבע בבוקר התעוררתי. הילדים כבר ישבו במטבח ונשנשו ביסקוויטים. ניסיתי לא ליצור קשר עין עם העולל – אולי הוא לא שם לב – והוא באמת לא אמר כלום כשהכנתי לעצמי קפה והתחלתי להתארגן. גם בדרך לגן הוא לא אמר כלום. דיברתי איתו קצת על אתמול, ואיזה כיף היה למרות שלא היו גולים, ושמעכשיו נראה הרבה יותר משחקים יחד.
הוא לא ממש הגיב. צעדתי איתו לעבר הגן, תליתי את התיק שלו בחוץ, ואיחלתי לו שיהיה לו יום מעניין – כמו שאני מאחל בכל יום. הוא הסתכל עליי שנייה לפני שנכנס פנימה והוריד את הגיליוטינה: "הלוואי שיהיה יותר מעניין מהמשחק אתמול, כשנרדמת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
