כשהשעון המעורר של רננה בתי הבכורה צלצל בשעה שש בבוקר השבוע, היא הבינה מאוחר מדי ששכחה לבטל אותו. היא אומנם לא התקשתה לחזור לישון – צ‘יק־צ‘ק התהפכה בנהמה שכולם מפריעים לה, ונרדמה מיד לעוד איזו תקופה. אבל אפשר לומר שהרגע הזה סיכם בקצרה את מקדמת החופש הגדול המיותרת לתלמידי התיכון והחטיבה.
אם אתם הורים לילדים מתחת לגיל 12 או לילדים מעל גיל 17 או לילדי תלמודי תורה פרטיים הצמודים בחוכמה ובהיגיון רב ללוח השנה העברי, אין הטור הזה מיועד לכם. כמו כן, הטור הזה אינו מיועד להורים מאורגנים שזוכרים בכל שנה מראש שהחופש מגיע, וקובעים יחד עם ילדיהם לוח זמנים מדוקדק ועשיר כדי להפיק איתם את המרב מהימים הללו.
הטור הזה הולך להתמקד בנו, ההורים האומללים לתלמידי החטיבה שמצטרפים לתלמידי התיכון, וזכו השבוע לצאת לחופש עשרה ימים לפני אחיהם הצעירים – ובמיוחד לאלו מאיתנו שהבשורה על החופש הזה נפלה עליהם בהפתעה גמורה. מה, ילדי החטיבה והתיכון מסיימים את הלימודים שבוע לפני כולם? סליחה, עשרה ימים לפני כולם? עשרה ימים כבדים ומכובדים לפני כל שאר תלמידי ישראל שיצאו לחופש ממש עוד רגע? למה?
מילא תגידו לי שיש להם מבחני בגרות להתכונן אליהם. אבל לא – אין בגרויות בחטיבה! אין אפילו מקצוע אחד שהם לא יסחבו איתם בשנים הבאות.
אולי כי יש להם עבודה או קייטנה? חבר‘ה, להזכירכם, גיל החטיבה הוא הגיל המעפעפן הזה שלא קורה בו כלום וגם כלום לא מעניין אותם. הגיל שבו המילה היחידה בלקסיקון היא “לא!“ אבל לא "לא" חמוד כזה אלא “לאאא!“ תקיף וצורמני עם זיוף קל בסופו (אני לא שופטת אותם, חס ושלום. גם אני לא הייתי רוצה לפצות את הפה כשהקול שלי מחליף את עצמו ומתבגר. וכן, גם בנות עוברות את השלב הזה. למזלנו, קצת יותר עדין).
פלא בעיניי שאף פוליטיקאי עם ילדים בני הגיל הזה לא העלה הצעה להפרדת רשויות בין הורים למתבגרים. אולי תמ“א 38 שיחייב בניית חדר מיוחד למתבגר. שם הוא יאגור את כעסיו, את הפוסטרים המוזרים שלו, את ריקודי הטיקטוק ואת הגרביים המסריחים שלו
אם יש שכבת גיל שזקוקה לעוד קצת זמן בייביסיטר או זמן חברה ולימודים, זו שכבת הגיל של חטיבת הביניים. הילדים האלה הרי נופלים בין הכיסאות בכל התחומים הרלוונטיים לחופש: קטנים מכדי לעבוד מסודר, גדולים מדי לקייטנה. קטנים מדי לתפוס טרמפים, גדולים מכדי להצטרף לאמא לעבודה או למסע קניות. קטנים מכדי לקבל החלטות חשובות וארוכות טווח, גדולים מכדי שנקבל בשבילם את ההחלטות.
מה נותר להם? לישון, להתעורר, לאכול, לברר מי ער וכמותם לא נמצא באף מסגרת ולגלות שאף אחד לא זמין כי כולם ישנים. אולי בכלל זו הסיבה. יש להם שבוע נוסף של חופש, כי מערכת החינוך מבינה לליבם ולמערכת האנטומית וההורמונלית שלהם ועוזרת להם לאגור המון שעות שינה.
מפגש עם דינוזאור
אני לא משלה את עצמי. הייתי מורה. אני רוחשת המון כבוד למקצוע הזה ובפרט למורים ולמורות של הילדים הפרטיים שלי. אני יודעת שבשבוע האחרון ללימודים לא ממש לומדים. אבל עם כל תמיכתי הנלהבת במורים, בחופש שלהם ובמאמץ האדיר שהם משקיעים במהלך השנה בילדינו, לא מצאתי סיבה מוצדקת והגיונית אחת לעשרת הימים הנוספים האלו.
זהו פרס לתלמידי החטיבה, שבאופן אישי אני מטילה בספק אם הוא בכלל מגיע להם. במיוחד אחרי השנה הזו, שבחלק נכבד ממנה התלמידים היו בעיקר תלמידי בית נטולי מסגרות, שלא כל כך פקדו את ספסלי הלימודים, וגם לא את ריבועי הזום הווירטואליים. אני חושבת שיכולנו הפעם לעגל פינות בנוגע לתוספות החופש, ולהשאיר אותם עוד יום־יומיים בכיתה.
הם הרי גם לא ממש מעוניינים בפעילויות חופש, בטח לא עם המשפחה. הגיל הבעייתי הזה, “גיל ההתבגרות“, ממילא דורש צמצום מרבי, הכרחי ואלמנטרי של החיכוך בין הורים לילדים.
הרי בגיל הזה (כיתה ז‘ ככה) העובדה שיש לילד הורה היא עניין מביך ומבייש, לא באמת משנה מה הסיטואציה. “אימא מה את עושה לי?“ פלוס גלגול עיניים – זאת התגובה הבסיסית לכל מבט, מילה או מצמוץ של אמו האומללה של המתבגר.
פלא בעיניי שאף פוליטיקאי עם ילדים בני הגיל הזה לא העלה הצעה להפרדת רשויות מוחלטת בין הורים למתבגרים. אולי תמ“א 38 שיחייב בניית חדר מיוחד למתבגר. שם הוא יאגור את כעסיו, את הפוסטרים המוזרים שהוא אוסף, את ריקודי הטיקטוק חסרי המודעות ואת הגרביים המסריחים שלו. אבל לא, במקום זה מערכת החינוך אומרת: בואו מתבגרים חמודים, בואו תשהו עוד קצת זמן עם אבא ואמא, תבלו זמן איכות עם האזרח הוותיק שבבית. מזמן לא פגשתם דינוזאור.
בשורה התחתונה, מדובר בטור פריקת זעם ותסכול מאת אמא במצוקה שמבקשת בסך הכול מעט התחשבות. לשאר הורי תלמידי ישראל המצטרפים בקרוב לקשיי אאחל חופשה נעימה ושלווה בינתיים. נצלו כל רגע.
אגב, ברגע שהצעתי לרננה להצטרף אלינו לבריכה, ברגע אחד התפוגגו ה“לא“ וגלגול העיניים והיא מיד התארגנה והצטרפה. חברי אופוזיציה יקרים, תלמדו: צריך לדעת איך ולמה להתנגד.
