יש חלק באלבומי התמונות שלי שלא אגש לפתוח גם אם אקדח יוצמד לרקתי. מדובר, פחות או יותר, בתקופת החיים שבין בת המצווה לבגרות – עת גזרתי לעצמי את הפוני בצורה עקומה ואיש לא טרח ליישר אותו; והמבוכה הולכת ונמשכת עד לתקופת המדרשה – עת הייתי בטוחה שהדבר הכי נכון באופנה הוא ללכת בדגמ"ח מתחת לחצאית.
אולי בגלל זה התחלתי להרגיש מיחושים בלב כשבווטסאפ התעוררה לתחייה קבוצה נשכחת: "מחזור ב' שילת – נוסטלגיה". התברר שעברו עשרים שנה מאז הקמת המדרשה, ומייסדיה החליטו לקיים ערב חגיגי לכל המחזורים גם יחד. בזו אחר זו החלו לעלות תמונות מתקופה שכבר די הספקתי לשכוח. בתמונות, כהרגלי, אני כעורה וחסרת מודעות, לבושה בסרבל ורוד עם משבצות שמזל ששיחיה לא נתקל בו, אחרת לא היה מתחתן איתי לעולם.
זו הייתה בסך הכול שנה מהחיים שלי, אבל היא הייתה משמעותית מאוד. גרתי בתנאי פנימייה יחד עם עוד כ־30 בנות באלוני־שילה, מאחז צעיר בשומרון. היינו המחזור השני במדרשה, ובאוויר הייתה תחושה של חדוות מייסדים. רוב היום למדנו תורה, ובשעות שלא למדנו הייתה הרבה ציונות. הימים ימי האינתיפאדה השנייה. כל שני וחמישי בערך היה פיגוע. ואנחנו שם, על הגבעה, מלאות בתחושת חלוציות.
בזו אחר זו החלו לעלות תמונות מהתקופה שכבר די הספקתי לשכוח. בתמונות, כהרגלי, אני כעורה וחסרת מודעות, לבושה בסרבל ורוד עם משבצות שמזל ששיחיה לא נתקל בו, אחרת לא היה מתחתן איתי לעולם
בבת־אחת החלו הזיכרונות לעלות: פה אנחנו מכינות חלות לשבת במטבח המשותף, שם עושות בייביסיטר על הבן של הרבנית עידית שהעביר את כל ינקותו בזחילה מתחת לספסלי המדרשה. הנה תמונה שלנו באות לשיעור מיוחד בחוות גלעד, והנה עוד תמונה שלנו, נדחסות בתוך הרכב המשפחתי של הרב שי, כעשר בנות במספר.
אלו היו ימים נטולי רשמיות. מערב פרוע של צעירות חופשיות ומאושרות, שתופסות טרמפ לקרני־שומרון עם כל מה שיש לו גלגלים (כולל טרקטור). עד היום הגב שלי זוכר את טלטולי כביש הגישה למאחז, שאז עוד לא היה סלול. אם אגמון היה כותב את הטור הזה הוא בוודאי היה מוסיף פה איזה "אח, אילו ימים" או משהו כזה, אבל אצלי הנוסטלגיה מהולה תמיד באיזו תחושת חרדה. פגישות מחזור מלחיצות אותי. בעיקר חששתי מהרגע שבו לא אזכור את שמותיהן של מי שגרו איתי במשך שנה שלמה.
הסיפור שלי עם המדרשה תמיד היה מורכב. מצד אחד זו הייתה שנה מאוד משמעותית בחיים שלי, ואני זוכרת שהייתי מוקפת באנשים טובים שמאוד אהבו אותי. מצד שני – קשה לומר שאני מהבוגרות שהמשיכו את הדרך. בתקופת הדתל"שיות הקצרה שלי אפילו הפניתי ביקורת לעולם המדרשות. הפריע לי למשל שבשיעורים עבר מסר מאוד חזק של הכוונה לחתונה. בשנה שאחרי המדרשה בערך 80 אחוז מאיתנו נישאו, רובנו עם גברים שהכרנו חודשים ספורים בלבד. "מי מכין ילדות בנות 19 לנישואין?" שאלתי את הרב שי באחת השיחות בינינו, והזכרתי לו כל מיני דברים שנאמרו בהתייעצויות. אני לא אשכח את התשובה שהוא ענה לי אז: "רחלי", הוא אמר, "הייתי רב צעיר בן 30 שרצה לשנות את העולם. יש דברים שאני גאה בהם, ויש דברים שאני רוצה למרוט את שערותיי כשאני נזכר שאמרתי אותם".
זו הייתה תשובה כנה. לא מצטדקת. הערכתי אותה.
והנה אני פוסעת בשערי האולם, נכנסת לתוך ההמולה של הגאלה. בליל שלם של בובואים מקבל את פניי, ובקצה יושבות השותפות שלי לבית המדרש. ורדית וליאת, רות ומעיין, זכית ותמר. את כולן זכרתי בסוף. התחבקנו חזק. איזה כיף היה לפגוש אותן. בפתח עמד הרב שי, הסביר לי פנים ואמר לי כמה הוא שמח שהגעתי. הייתי הבחורה היחידה במכנסיים, בכל האולם כולו.
הצליח לו, לרב שי. רוב הנשים שפגשתי שם לגמרי המשיכו את הדרך. עמדתי שם במכנסי הג'ינס שלי, ובזה אחר זה ניגשו אליי אנשים מצוות המדרשה במאור פנים. "זו העיתונאית שלנו", הם אמרו בגאווה לכל מי ששאל.
הרב שי היה בן 30 וקצת כשחינך אותי, אבל הלב שלו היה במקום הנכון. הוא רצה שיהיה לנו טוב. הוא רצה שנבנה לנו חיים מלאי משמעות שאנחנו מאושרות בהם. היום אני יודעת את זה. לא המשכתי את הדרך שלו, אבל יכולתי להרגיש בערב הזה שהוא עדיין גאה בי, וזה היה המון. כשחזרתי הביתה שוב עברתי על התמונות בקבוצת הנוסטלגיה, ולרגע הן נראו לי קצת פחות מביכות. גם הן פרק בחיים שלי, חשבתי לעצמי, גם הן חלק ממה שאני היום.
rachelm@makorrishon.co.il
