לפני שש שנים בדיוק, בעשרה בתמוז, בשבת בצהריים, אבא שלי הלך לעולמו. הוא מת לי בחטף, בלי להודיע, בלי להזהיר, בלי לתת לי זמן להתכונן, בתוך שלושה חודשים איבדתי אותו. אני זוכר שאח שלי ניסים התקשר אליי, בחול המועד פסח, הוא שאל אותי איפה אני, ואני אמרתי לו שאני ביד ושם, כי עבדתי אז ביד ושם, הוא ביקש ממני לשבת רגע, והודיע לי שלאבא שלו, שהוא גם אבא שלי, יש סרטן בלבלב. זה הסרטן הכי קשה שיש, קשה מאוד להחלים ממנו, קשה מאוד לטפל בו, והמצב של אבא לא טוב בכלל, ככה הוא אמר. הייתי אז ילד, בן עשרים ושמונה, חשבתי שאני מבין את החיים, אבל לא הבנתי כלום, שאלתי את ניסים, רגע, אבל מה זה אומר, מה קורה עכשיו. וניסים אמר לי, אבא נכנס עכשיו לתקופה של כימותרפיה וטיפולים, אבל אתה צריך להבין שבגלל שזה סרטן כזה קשה, אין לאבא הרבה סיכויים, ככה ניסים אמר.
בפסח הודיעו לי שאבא שלי חולה, ובתמוז כבר אמרתי קדיש מעל הקבר שלו, עם לב שבור, ונזלת באף ודמעות בעיניים. אני זוכר שהחברים הקרובים שלי הגיעו לבית העלמין באופקים, כדי לתמוך בי, אני זוכר את המבטים שלהם, אני זוכר את החיבוקים שלהם, אני זוכר שחשבתי לעצמי, למה הם באו, מה הם עושים פה, הם הרי לא מבינים אותי, הם לא מבינים כלום, וגם אני לא מבין כלום. הייתי אז אטום ועצוב, עצוב ואטום.
עצוב להתייתם באמצע התמוז, אני זוכר שחזרתי בסוף ימי השבעה לדירה שלנו בתל אביב, הלום ומותש ומודחק ומבולבל, הייתי בטוח שאני אצליח להתפלל שלוש תפילות ביום, כדי לומר קדיש על אבא שלי, אני זוכר שקמתי בבוקר, והלכתי לבית הכנסת ליד הבית שלנו, והנחתי תפילין והתעטפתי בטלית ואמרתי קדיש וחשבתי על אבא שלי. אני זוכר שחזרתי מבית הכנסת ואמרתי לעצמי, אין לי כוח לזה, אין לי כוח לזכור את אבא שלי כל כך, ובאמת, מאז ועד סוף שנת האבל, אמרתי קדיש רק בתפילות שבת, וגם שם לא באמת הקפדתי. זאת היתה שנה כל כך רעה ועצובה ושחורה, אני זוכר שעליתי לאוטובוסים והסתכלתי על נהגים מבוגרים וחשבתי לעצמי, אולי גם הם יתומים, אולי גם הם איבדו אבא. פתאום קלטתי, אמא שלי יתומה, וההורים של שירה יתומים, והמרצה שלי באוניברסיטה יתום, יש כל כך הרבה יתומים, יש יתומים בכל מקום, כל הזמן, זו חוויה כל כך בסיסית, כל כך אנושית, כל כך קיומית, והנה היא הגיעה אליי.
***
לפני שש שנים, בעשרה בתמוז, אבא שלי נפטר. השבוע עלינו לקבר שלו, באופקים, לומר פרקי תהלים וקדיש לעילוי נשמתו. הגעתי לבית הקברות עם אחותי מיכל, הקבר כבר היה שטוף ונקי, האחים שהקדימו כבר הדליקו נר זיכרון קטן בקצה המצבה. בהתחלה דיברנו קצת בינינו, אחר כך, קראנו את פרקי התהלים שמרכיבים את השם של אבא שלי, חיים, אחר כך חיכינו כמה דקות שיהיה לנו מניין, אחר כך ביקשנו משני נערים שהיו באזכרה סמוכה, לבוא ולהשלים לנו רגע, שנוכל לומר קדיש, ובסוף נשארנו קצת, ליד הקבר, בשקט. פעם היה לנו אבא שאהבנו, היום אנחנו לבד.
איזה דבר זה זמן, פעם האזכרות הללו היו סוחטות לי את הנפש, הייתי מתכונן אליהן כמו שמתכוננים למלחמה, וחוזר מהן מותש ורצוץ ועצוב ומפורק. פעם האזכרה של אבא הייתה מחסלת לי שבועיים מהחיים, היום אני מגיע לקבר שלו כדי לפגוש את האחים האהובים שלי, כדי להתחבק קצת, להתעדכן קצת, לרכל קצת, להתגעגע קצת, וכדי לזכור את אבא שלי, כמו שצריך, באופן רשמי, ולו לרגע אחד. פרקי תהלים, קדיש יתום, קדיש דרבנן, צדקה, נטילת ידיים, וזהו הביתה.
לפני שש שנים, בעשרה בתמוז, אבא שלי נפטר. אם הייתם אומרים לי באותה תקופה שיום אחד, בעוד כמה שנים, אני אגיע לאזכרה שלו עם חיוך על הפנים, הייתי אומר לכם שאתם לא מבינים שום דבר על כלום, אבל הנה, עובדה, שש שנים עברו, והאזכרה של אבא שלי היא עוד תחנה בלו"ז של החיים. דקירה קטנה בלב וזה נגמר. איזה דבר זה זמן. היתמות שלי נראית היום אחרת, היא הרבה פחות רשמית והרבה יותר מתוחכמת, היא לא זקוקה לאירועים רשמיים, להיכלי זיכרון ולריטואלים דתיים. היא חמקמקה ואפלה, עצובה ושותקת. היא באה אליי כשאני רואה את הילדים שלי משחקים יפה בסלון. פתאום אני חושב לעצמי, וואו, איך אבא שלי היה שמח לראות את הנכדים שלו, ככה, חמודים, אשכנזים, מרגשים, מתוקים, היא באה אליי כשאני נוסע באוטו ושומע שיר של אייל גולן, אבא שלי כל כך אהב את אייל גולן, ואני כל כך מתגעגע לאבא שלי.
שש שנים חלפו, התמוז עצוב כמו תמיד. בזמן הזה שחלף היתמות שלי עברה מוטציה. היא נראית אחרת, היא נשמעת אחרת, היא נושכת בי אחרת. כבר שש שנים שאבא שלי טמון באדמה, ובכל שנה, מתברר, הגעגועים אליו נצבעים בגוונים אחרים. ככה זה, ככה החיים, זה כל כך מבלבל ומוזר. אני אפילו לא יודע אם זה עצוב.
