חודשים ספורים של שקט בריאותי תמו השבוע. הווריאנט ההודי של הקורונה מאיים להחזיר לחיינו את הסגרים, הבידודים, המסכות וכל שאר תסמיני ההתגוננות האפידמיולוגית שקיווינו שעברו־חלפו עם הצלחת מבצע החיסונים. בשלב זה עדיין לא ברור עד כמה חמור המצב, אך חלק מהתרחישים האפשריים כוללים גל תחלואה ניכר.
לנוכח החומרה האפשרית של המצב עשויה הממשלה החדשה להידרש, כקודמתה, להפעלת אמצעים לא שגרתיים. התפריט עלול לכלול סגירת קייטנות ובתי ספר, סגירה חלקית של המשק, אכיפה מחודשת של מגבלת ההתקהלות ואפילו מגבלות תנועה. השאלה היא אם הממשלה שהושבעה לא מכבר אכן תהיה מסוגלת לעמוד במשימה הלא פופולרית. בממשלה הזו, בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, יש כמה חברים שבגלי הקורונה הקודמים נקטו קו פופוליסטי עקבי. השם הבולט בהקשר הזה הוא כמובן ד"ר יפעת שאשא־ביטון, שרת החינוך הטרייה ולשעבר יו"ר ועדת הקורונה. להלכה הייתה שאשא־ביטון חברה בסיעת הליכוד, אך למעשה היא שימשה כאופוזיציה בתוך הקואליציה בכל הנוגע למאבק בקורונה.
שרת החינוך אינה היחידה שהעדיפה קריצה לבוחרים על פני גיבוי למשרד הבריאות. גם שר האוצר הטרי אביגדור ליברמן הוביל קו פופוליסטי סביב המאבק בקורונה בגלי ההתפרצות הקודמים, וכמוהו אפילו שר הבריאות החדש ניצן הורוביץ, שסירב אז לא פעם לתמוך במדיניות שהמליצו עליה בכירי המשרד שהוא עומד כיום בראשו. גם לשרת הפנים החדשה איילת שקד היו בשעתה השגות על התנהלות קשוחה מדי של הממשלה ("תפתחו, תפתחו"). הצבת האתגר האופוזיציוני מול מדיניות הבריאות של הממשלה לא הייתה פסולה כשלעצמה, אך כעת ייבחנו השרים הטריים דווקא בהצלחתם לנטוש את העמדה הפופוליסטית שאימצו כשהיו ח"כים מן המניין.
מחירו של הפופוליזם בספסלי האופוזיציה הוא כזה שמדינה דמוקרטית יכולה וצריכה לעמוד בו, אך פופוליזם סביב שולחן הממשלה הוא סכנה של ממש לחברה ולמדינה. גל הקורונה החדש יעמיד במבחן את הממשלה שהושבעה לאחרונה; נקווה שהציון לא יהיה נמוך מדי.
מחיר "גניבת השלטון"
ראש האופוזיציה החדש בנימין נתניהו ורבים מאנשיו מקפידים למסגר בשבועות האחרונים את הקמת ממשלת בנט־לפיד כ"גניבת שלטון". אין זו אמירה חד־פעמית וגם לא אמירה שמאפיינת דווקא דובר מסוים. קשירת החלפת השלטון ל"מרמה" ו"גניבה" היא חלק מדף מסרים מאורגן, שתוכנן בקפידה. לצד המטרה הפשוטה, יצירת דה־לגיטימציה לממשלה החדשה, יש בהתעקשות הזו גם טעם נוסף, גלוי פחות: יצירת הצדקה ערכית להישארותו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בראשות הליכוד.
במשך שנים רבות היה מקובל בפוליטיקה הישראלית שמנהיג מפלגה שהפסיד בבחירות, ודאי אם עמד בראש מפלגת השלטון, קיבל אחריות להפסד ופינה את מקומו. מי שכשל במשימה העיקרית – השלטון – נדרש לפנות את הדרך לרעו הטוב ממנו. כשיצחק שמיר הפסיד לשמעון פרס הוא פרש. כשנתניהו עצמו הפסיד לאהוד ברק הוא הלך לעשות לביתו. כך קרה גם כאשר אריאל שרון ניצח את ברק, ואפשר לחשוב על דוגמאות נוספות. הצד השווה שבכולן הוא קבלת דין הבוחר ופרישה מההנהגה.
לכאורה מתבקש שגם נתניהו ינהג כך. אולם אם הוא לא הפסיד בבחירות באופן רגיל, אלא איבד את ראשות הממשלה בעקבות מעשה נבלה נכלולי ולא ראוי של יריביו, המצב שונה. במציאות כזו הדרישה המתבקשת שיכיר בהפסד ויתפטר אינה הגונה; לא ראוי שהקורבן יישא בתוצאות העוול שכבר נעשה לו.
זה לא רק ספין תקשורתי. ראש הממשלה, בני משפחתו ורבים ממקורביו באמת מאמינים שהשלטון נגנב ממנו במרמה, וממילא אין סיבה שיקבל אחריות ויפרוש מהפוליטיקה. גם בקרב מצביעי הליכוד בכללם דומה שהעמדה הזו פופולרית, ולכן מעמדו כמנהיג המפלגה נותר איתן. אפילו יריביו האפשריים בתוך הליכוד מכירים בתמיכה הזו, ולכן הם מתנגדים להקדמת הבחירות לראשות התנועה, למרות אובדן הנהגת המדינה.
אך מחיר היציבות הפנים־ליכודית המרשימה כל כך הוא המשך אי היציבות הפוליטית ברמה הארצית. תקוות גוש מתנגדי נתניהו הייתה שהקמת ממשלה שנתניהו נותר מחוצה לה תשנה את התמונה הרחבה של הפוליטיקה הישראלית. אדריכלי הממשלה בנו על כך שרעידת האדמה של הדחת נתניהו תגרור אחריה סדרת רעידות משנה שישברו את התיקו שפגע כל כך בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות. אולם מבט חטוף בסקרים שפורסמו השבוע מגלה שגם לו נערכו בחירות בימים אלו, דבר מהותי לא היה משתנה בחלוקת הגושים, ומעט מאוד היה משתנה אפילו ברמה המפלגתית. יש עתיד הייתה מתחזקת מעט על חשבון כמה משותפותיה, ובכך פחות או יותר מתמצה העניין. איש מחברי הכנסת הבאה לא יוכל, על פי תוצאות הסקרים הללו, להקים ממשלה על בסיס גוש תומכיו הטבעי לבדו. הן נתניהו והן לפיד, העומדים בראש המפלגות הגדולות, לא יהיו מסוגלים לגבש קואליציה יציבה שתתפקד לאורך זמן.
את המחיר משלמת כמובן מדינת ישראל, שאיננה זוכה לממשלה נורמלית שמניחה לראש ממשלה אחד להנהיג את המדינה ולהוביל אותה בדרך ברורה. את המחיר המשני משלמת תנועת הליכוד, שתישאר בשלב הזה מפלגת אופוזיציה שעיקר עיסוקה בתרגילים פרלמנטריים יצירתיים יותר או פחות. אם אנשי הליכוד מעוניינים לחזור בשנים הקרובות לשלטון, עליהם לערוך חשבון נפש ולהכריע אם "גניבת" השלטון אכן מצדיקה הימנעות מכל שינוי בהנהגתם.
החתול והחלב
לאחר שממשלת ישראל קיבלה בתחילת השבוע את ההחלטה להקים ועדת חקירה ממלכתית לאסון הכבד שאירע בל"ג בעומר במירון, הכדור מתגלגל כעת לפתחה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. סעיף 4 לחוק ועדות חקירה קובע שאף שהסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית נתונה בידי הממשלה, את חברי הוועדה עצמם ממנה נשיא בית המשפט העליון.
ההיגיון מאחורי החלוקה הזו פשוט: מאחר שוועדת חקירה ממלכתית נועדה מטבע הדברים לבדוק את פעולותיה של הרשות המבצעת, לא סביר שהממשלה העומדת בראש הרשות המבצעת תופקד על מינוי החברים. הוצאת המינוי מידי הממשלה מפיגה את החשש להקמת ועדה שכל מטרתה היא מראית עין של חקירה, ושתמנע בירור מעמיק של הנושא העומד על הפרק. בית המשפט העליון, מנגד, נמצא בדרך כלל בעמדה ניטרלית, משום שאינו עוסק בניהול ענייני המדינה. הסיכוי שלנשיא בית המשפט העליון יהיה עניין במינוי חברי ועדה מסוימים ולא אחרים הוא קלוש, ולכן הפקיד המחוקק את הבחירה דווקא בידיו.
אלא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וזה המצב במקרה של ועדת החקירה לאסון במירון. אחת הסוגיות הטעונות שצפויות לעלות בחקירת הוועדה תהיה אופן ניהולו השוטף של מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. הוועדה לא תוכל שלא להידרש לכך, משום שלהקדשות המנהלים את האתר יש תפקיד מכריע בכל המתרחש במקום. גבב המבנים, החצרות והגגות שיצרו כל הגופים השולטים במתחם העניק לאתר את צורתו הנוכחית, ולכן הוועדה תיאלץ לבדוק לעומק את הקשר בין דרך הניהול ובין האסון שגבה את חייהם של 45 בני אדם.
הנושא הזה יעלה על השולחן גם משום שלא מדובר בגזירת גורל. כידוע, הממשלה כבר החליטה בעבר להפקיע את ניהול קבר רשב"י מידי ההקדשות, בין השאר בעקבות דו"חות חמורים של מבקר המדינה. אך ההקדשות פנו לבג"ץ, ולאחר הליך ממושך הושגה פשרה בתיווכו של בג"ץ שהותירה את האתר בבעלות ובניהול אותם גופים. חקירה אמיתית של האסון איננה יכולה לדלג על ההליכים המשפטיים הענפים שנוהלו בנושא; דא עקא, בסוגיה הזו שופטי העליון וגם הנשיאה אינם ניצבים בעמדה ניטרלית.
אז מה עושים? ובכן, ברור שחוק ועדות חקירה לא ישונה בגלל מירון, ובחירת חברי הוועדה תיוותר גם הפעם בידי נשיאת בית המשפט העליון. אולם מבחנה יהיה במינוי ועדה כזו שלא תישא פנים לאיש, גם לא לרשות השופטת. גורמים עתירי כוח יעדיפו שהוועדה תסתפק בבחינה שטחית של האירועים ובמסקנות חסרות שיניים. משימתה המורכבת של חיות תהיה לא לשחק לידיהם.
