בהקדמה לכתבת המגזין של יגאל מוסקו הגדירה מנחת אולפן שישי דנה וייס מה הייתה מטרתה: "להבין איך דווקא מהמסעדה שהפכה לסמל לדו־קיום, ממשפחה מבוססת ומקושרת, יוצא אחמד דאוד עם בקבוקי תבערה ושנאה בעיניים במטרה לשרוף יהודים". שאלה קשה ובמקום, שלא באמת ניתנה עליה תשובה חדה וחותכת גם עם סיום הכתבה. אבל זה לא אומר שלא מדובר בכתבה חשובה.
מוסקו – עיתונאי שלומר שאינו נחשד בימניות יתר יהיה אנדרסטייטמנט המאה – חזר מיפו עם מסמך קודר וחסר תקווה. הוא בקושי הצליח למצוא שני יפואים שאמרו משהו על זה שהחיים חייבים להימשך ושיהודים וערבים צריכים למצוא את הדרך לחיות ביחד. נראה כאילו הוא ותחקירניו נאלצו לקושש משהו כדי להצליח להכניס לכתבה איזה שביב אופטימיות.
לזכותו של מוסקו ייאמר שהוא לא ויתר על הזוויות השונות בסיפור המחריד הזה, בו בן לאחת המשפחות העשירות ביפו נחשד בשריפת נער ערבי כשהוא ושני חבריו טעו בכתובת והשליכו בקבוק תבערה לבית משפחה מקומית. לא על החיבור של האב הנדבן לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, לא על הצדדים הפליליים והאלימים בסיפור, שהופיעו קודם השלכת בקבוקי התבערה, וגם לא על ההיתממות הזועקת לשמים של הרחוב הערבי־יפואי בקשר למשפחה, בין אם מאמונה בצדקתם ובין אם מפחד.
בהחלט יכול להיות שמוסקו הגיע לעשיית הכתבה מפויס ומכיל יותר, אבל אז נתקל ביחס הנוקשה, על גבול המאיים, כשהוא וצוותו ניסו לצלם ליד המסעדה וליד ביתו של בעליה. יכול להיות שמוסקו מבין עכשיו כמה דברים שפשוט לא רצה להבין קודם לכן. למשל, שיש כאן סיפור לאומי ועמוק הרבה יותר מאשר ילד שובב שביצע מעשה קונדס.
לומר שמדובר בתחילתה של התפכחות תקשורתית שמוסקו הוא אחד ממבשריה יהיה קצת מוקדם וקצת מוגזם. אבל אם לא יהיה מדובר בכתבה חריגה אחת בלבד, והמציאות של הסכסוך הלאומי הרוחש כאן תקבל מעכשיו פנים קצת פחות מוטות נרטיב שמאלי־פרוגרסיבי־מכיל ויותר היצמדות לאמת העירומה כפי שהיא, כולנו נרוויח מכך. בחינת חצי פתרון הוא הכרה בבעיה.
