עוד לא לגמרי ברור מה האמריקנים חושבים או לא לגבי ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. אך בלי קשר לשאלה האם אנתוני בלינקן באמת מתכונן לבטל את ההחלטה הזו או לא, קל מאוד להאשים את ראש הממשלה החדש, את שר החוץ החדש או את שניהם, בפרשה שככל הנראה לא הייתה (אם כי "הוושינגטון פרי־ביקון", שדיווח לראשונה על הפרשה, הוא בדרך כלל מקור אמין). ואכן, לא חלפו עשר דקות מפרסום הדיווח הראשוני ועד שהתזמורת המעייפת שלפה את כלי נגינתה, בסדרת ציוצים פשטניים מדי ופוסטים ארוכים מדי שנראה שכל מטרתם להמשיך לתחזק את תמיכתם המסויגת של רבים בממשלת הכלאיים הזו, ולו רק כדי להשאיר את יריביה באופוזיציה. אך האמת היא שגם אם ממשל ביידן יחליט בסוף לבטל את ההכרה בגולן, בנט ולפיד לא באמת אשמים, שכן זה יהיה מהלך אמריקני גרידא. בפרפרזה על המשפט המפורסם של קיסינג'ר עלינו: במקרה הזה אין לאמריקה מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
במרכז הסיפור הזה עומד דונלד טראמפ. ההכרה האמריקנית ברמת הגולן מתקשרת פחות לשאלה של איך להתייחס לישראל ויותר לאיך להתייחס להחלטות ואירועים בקדנציה של הנשיא הרפובליקני השנוי במחלוקת. אחת ההפתעות הגדולות בקדנציה של טראמפ הייתה שבניגוד לכל הציפיות, נראה שהוא הצליח לקדם הרבה מההבטחות שפיזר בקמפיין שלו. הוא קיצץ מיסים, הוציא חיילים אמריקנים ממקומות שונים במזרח התיכון, העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים ואפילו התחיל לבנות את החומה הזו שהוא דיבר עליה כל הזמן – אם כי, ללא מימון מקסיקני. השאלה האם המעשים הללו היו טובים לא רלוונטית לעובדה שהם באמת נעשו. הבעיה של טראמפ, וכעת הבעיה שלנו, היא האופן בו הם נעשו.
לא קל להעביר חוקים גדולים בוושינגטון. אפילו כשיש למפלגה אחת שליטה על בית הנבחרים, על הסנאט ועל הנשיאות – כפי שהיה בשנתיים הראשונות של טראמפ – מבנה המערכת הפוליטית האמריקנית מונע במכוון את הפיכת הקונגרס לאוטוסטרדה חקיקתית. העובדה הזו, לרוב, הייתה קשה לעיכול למפלגה השלטת ותקווה גדולה לזו שנתקעה באופוזיציה, אך בדרך כלל היא התקבלה ונשיאים (להוציא כמה בתחילת המאה ה־20) פעלו בהתאם. עם זאת, בעשורים האחרונים, שיטה חדשה הולכת ונעשית פופולרית: במקום להשקיע בהעברת חקיקה בת־קיימא, נשיאים מעדיפים להשתמש בכלי ביצועי אחר – צווים נשיאותיים.
הצווים הללו לא מאפשרים לנשיא לעקוף את הקונגרס בכל דבר, אך הם כן מעניקים לו רמה מסוימת של עצמאות, במיוחד ככלי הצהרתי. וככל שהנשיאות הופכת למתוקשרת, כך חשיבותן של פעולות הצהרתיות עולה, ואכן ספירת הצווים הללו שנחתמו במהלך קדנציות זינקה בימי נשיא הריאלטי הראשון ברק אובמה, וטראמפ אימץ את הקונספט ורץ איתו.
ההכרה בריבונות ישראלית ברמת הגולן התקבלה במדינה – בצדק – כאירוע מרגש והיסטורי, מחווה דרמטית של נשיא אוהד ישראל לעם היהודי וכזו שתהווה נקודת מפנה ביחסי ישראל־ארה"ב. אך באמריקה היא בסך הכול הייתה עוד צו בקדנציה נשיאותית שהייתה מלאה בהן, מסמך אחד בין כמה שמבטלים הוראות קודמות של אובמה לכמה אחרים שקובעים מדיניות חדשה בנושאי סחר והגירה. הפעילים הדמוקרטים שהחזיקו רשימות של כל הצווים הנשיאותיים של טראמפ בוודאי הוסיפו את זו לרשימה הכללית ביותר של החלטות שיש לשקול לבטל ביום שישובו לבית הלבן – בין אם זה ב־2020, 2024 או 2028.
כמו שההחלטה הזו לא הייתה ייחודית בארה"ב, כך גם ביטולה, אם וכאשר יבוא, לא יהיה אירוע דרמטי, מאותן סיבות, כמו בארץ. שמרנים רציניים ורפובליקנים שעדיין רוחשים כבוד לפרוצדורה, הזהירו זה מכבר מפני הדרך הקצרה־ארוכה הזו שתחזיק כל עוד הם שולטים בזרוע המבצעת ותעלם כלא הייתה בימים שלאחר ההפסד שיגיע, במוקדם או במאוחר. ואכן, כבר ביומו הראשון בתפקיד החל ביידן לחתום על הוראות שמבטלות בזו אחר זו את החלטותיו של קודמו וקובעות החלטות חלופיות במקומן. אגב, אין שום סיבה לחשוב שהקרקס הזה יסתיים בפעם הבאה שייבחר רפובליקני, שכנראה פשוט ימשיך את המשחק האינסופי וחסר התוחלת הזה.
אם ישראל שואפת להכרה ארוכת ימים בגולן, ועוד יותר מזה – הכרה עתידית בריבונות ביהודה ושומרון – הרי שהיא תבוא מאותו מוסד שאמור לתת תקווה גם לאמריקנים: הקונגרס. חוק שיכיר בריבונותנו ברמת הגולן ויעבור בשני בתי המחוקקים יהיה סולידי בהרבה מהחלטה שרירותית של נשיא קפריזי. זה כנראה לא יקרה כל עוד הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ומחזיקים בהצבעה שוברת־תיקו בסנאט. אך בנט, לפיד, או מי שיקבל החלטות בישראל אחרי בחירות האמצע ב־2022, צריך להבין שאולי מביידן לא תבוא הישועה, אבל ליז צ'ייני או טד קרוז עשויים לעזור.
