השבוע נכנסתי לחצר של הגדולים וקיבלתי את שרשור הקללות הארוך ביותר שחוויתי אי פעם ברשת החברתית. לא אחזור עליהן מפאת כבוד האכסניה וכבוד הקוראים, אבל בואו נאמר שרובן התייחסו לכיסוי הראש שלי, למוצא שלי ולרמת המשכל הנמוכה שבוודאי יש לי, נוכח ההשתייכות הדתית והעדתית הזו. הם זעמו על דברי הסניגוריה שלי על אבישי בן־חיים, ועל עמדתי בעד זכות רחצה נפרדת לנשים.
האנשים שאיחלו לי לחזור למרוקו – בעיניהם, הרי, כל מזרחי הוא בעצם מרוקאי – היו כולם מהמחנה ה"נכון". הצודק, המרפא והמאחה. דפדפתי בפרופילים שלהם וגיליתי שם הרבה שנאה לנתניהו ולבוחריו, הרבה שנאה לדת היהודית, וכמובן ציפיות נמוכות מהדת המוסלמית וממאמיניה. חוויתי בעבר הכפשות מהצד השני, והאשמות על היותי "מכילה מדי", לא מספיק מגזרית, אבל הדיון היה תמיד מכבד וענייני. הפעם ההתקפות היו אישיות, בוטות, גסות.
בניסיון להבין את פשר התופעה, נזכרתי בהפגנות שליוו אותנו בשנים האחרונות, בבלפור בעיקר. גם שם כיכבו הוולגריות והבוטות. מיצגים של איברי מין, התערטלות וגסות היו שם דרך קבע, כאילו המפגינים נשארו בשלב קדום מאוד בהתפתחותם האישית, על פי סולמו של פרויד.
ואחרי שאמרנו את כל זה, תשאלו אדם ברחוב מי גס יותר, אנשי הליכוד או מפגיני בלפור, ורוב הסיכויים שחברי המפלגה הגדולה בימין יזכו בתואר. תשאלו מי יותר אלים, והימין – הדתי בעיקר – ייקח בגדול.
מסגור כזה הוא פרי עשרות שנות שליטה של ההגמוניה. זה מה שהוביל את העיתונאית דנה וייס, בשבוע שעבר, לנופף לח"כ דודי אמסלם ולהורות לו: "אל תדבר עם הידיים!", משל היא רוצה לאלף קוף בקרקס. זה מה שמוביל עיתונאים לזלזל שוב ושוב בח"כ ד"ר שלמה קרעי, ש"לא יודע אפילו לכתוב את שמו באנגלית", כמו שכתב השבוע העיתונאי חיים הר־זהב. זה מה שמאפשר ל"ארץ נהדרת" להציג בכל שבוע בפריים טיים את הדמויות המזרחיות כנלעגות, צורחות, מתרפסות מול המנהיג.
זה מה שגורם לבון־טון לומר בלי למצמץ שהימין אלים, ולשכוח את ההיסטוריה – ובעיקר לשכוח שלאלימות פנים רבות, ושליחים רבים. להזדעק על קריאות הביניים במהלך נאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט ש"היו מתחת לכל ביקורת", ולשכוח שלארכיון הכנסת יש זיכרון ארוך ומדויק מאוד, ושהוא מגלה לנו שלימין אין מונופול על הצעקות וההפרעות.
המסגור הכמעט פרה־היסטורי מסביר גם את הדרור שאנשי ערוץ 13 העניקו לעצמם כדי להשתלח בעמיתם ד"ר בן־חיים, בשידור חי ומעל דפי העיתון ובטוויטר, להשתיק אותו, לפקפק בבקיאותו בנושאים שהוא מדבר עליהם ובכלל להשתדל שלא לתת לו להתבטא. ראו את מופע האימים של אמנון לוי השבוע, שהפר את התחייבותו להעניק לבן־חיים במה ולאפשר לו להציג נתונים על התיאוריה שלו, ועוד קינח בתרתי דסתרי המדהים: "אני לא מחרים אותך, אבל עכשיו אתה מבין למה אני לא מזמין אותך יותר להופיע בתוכנית שלי".
הם מצטטים ללא הרף את ה"חיה ותן לחיות" הקדוש, אך שוכחים את המוטו הזה כשמדובר בנשים המבקשות להופיע מול נשים בלבד, או להתרחץ בנוכחות נשים בלבד, או לכסות את ראשן ולא מתוך תודעה כוזבת או הפנמת הדיכוי הפטריארכלי, אלא מבחירה. אגב, איך קוראים לאנשים שמתעקשים להסביר לנשים מה הן באמת רוצות או חשות? מסגבירים? הסגברה, אסגביר לכם, היא מצב שבו גבר מנסה להסביר לאישה דבר מה באופן מתנשא.
והכי מדהים השקט המביך מול האמת הפשוטה, שבחיים הם לא היו מעיזים לתקוף כך את אותן דרישות אם יעלו אותן נשים מוסלמיות. במקרה כזה פתאום יש הקשבה, אהדה ואפילו הסכמה.
צביעות, רבותיי, צביעות. הדנים לכף זכות יאמרו שהיא צביעות בלתי מודעת. מסופקני.
