בתחילת החודש חגגה הרבנות הראשית מאה שנה להיווסדה. בטקס חגיגי לציון האירוע אמר הראשון לציון הרב יצחק יוסף ש"זה הזמן להביט אל הדורות של הרבנים הראשיים שהיו במשך כל הדורות, ולומר להם: 'לא נשנה מאומה מן הדרך אשר לימדתם והנחיתם אותנו בה כל ימיכם'". גם הרב הראשי האשכנזי דוד לאו ביטא בדבריו רוח דומה: "מי שרואה מבט כלל־ישראלי לכלל האומה היא הרבנות הראשית, שרואה תמונה אמיתית ולא נסחפת אחרי שום כתבה או סחף כזה או אחר".
מפתיע מעט לשמוע גישה כזו מפי הרבנים הראשיים במעמד של חגיגת מאה שנים לרבנות, שכן דרכה של הרבנות בראשיתה שונה מאוד מדרכם של העומדים בראשה היום. בשנות הקמתה עסקה הרבנות בנושאים שהטרידו את יושבי הארץ באותה עת, והרבנים הראשיים פסקו אז מתוך התחשבות בכלל הציבור. לצד מועצת הרבנות הראשונה, שהורכבה משישה נציגים, ישבו גם שלושה יועצים חילונים שמטרתם הייתה לייצג את האינטרסים והרצונות של הציבור החילוני, אבל תפקידם בוטל בהמשך.
דוגמה לאחריות של הרבנים הראשיים דאז אפשר לראות בהצעתו של הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל לפתרון בעיית העגונות. "אי אפשר להתעלם לגמרי משאלה מרה זו, שאנו רואים יום־יום צעירות רבות נשארות כאלמנות חיות כל ימיהן", כתב הרב עוזיאל. כדי לפתור את המצוקה הוא הציע שכל הנושא אישה יעשה זאת על תנאי שאם יעגן אותה, לבית הדין יהיה כוח להפקיע את הקידושין למפרע. הפתרון הזה הוא אחד הפתרונות שאנחנו מנסים לקדם היום בעבודתנו בארגון "מבוי סתום". אם לתפיסתו של הרב עוזיאל היו שותפים ברבנות הראשית היום, סוגיית העגונות הייתה נפתרת מזמן.
מנהיגות רבנית מכילה אפשר למצוא גם אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שבכהונתו בשנות השבעים התיר את כל עגונות צה"ל בזמן מלחמת יום כיפור, קבע שיהודי אתיופיה מקהילת "ביתא ישראל" הם יהודים לכל דבר, והתיר נישואים עם קראים בתנאים מקלים. קשה להאמין שדור אחד אחר כך, בנו המכהן באותו תפקיד מצהיר ש"לא נשנה מאומה".
במאה שנות קיומה הרבנות שינתה פניה לחלוטין, והיום ההחמרה היא חזות הכול: התבדלות, התנשאות, ניתוק מהציבור והדיפה של כל מה שאינו "חרדי" – כל אלה גורמים לרבנות לאבד רלוונטיות בקרב חלקים גדלים בציבור. לא בכדי עולה מספר הנישאים מחוץ לרבנות ומוקמים גופי השגחה פרטיים.
העומדים היום בראש הרבנות לא רואים עצמם כמייצגי הציבור החילוני, הדתי והמסורתי, במדינה, אלא כמי שאמונים על הכפפת כל אלה לאורח החיים החרדי. רב לא יכול להיות מנותק מהציבור שהוא מנהיג. הוא לא יכול לפסוק הלכות שאינן מותאמות לזמן ולמקום. השינויים המתחוללים במדינת ישראל – במעמד האישה, בזכויות הלהט"ב ובהבנה שזכויות האדם וחירותו הן ערך עליון – מחייבים את הרבנים הראשיים לבחון מחדש את עמדותיהם. אם לפני מאות שנים מצוקת הנשים העגונות הייתה מציאות שאפשר לחיות איתה, ברור שהיום המציאות הזו כבר לא יכולה להימשך.
אין שום גאווה בקפיאה על השמרים, בטח כשיש נפגעים בדרך. הרבניים הראשיים היו צריכים להתגאות בכך שהם מחוברים לכלל הציבור שהם אמורים לשרת, ולא רק למי שחי את אורח חייהם. היה עליהם להתגאות בפסיקות שמותאמות לזמן, למקום ולציבור, ובכך שהם יודעים להקל כשאפשר. אם הם לא מסוגלים או לא רוצים לעשות זאת, עדיף שינהיגו את הקהילות החרדיות שהם חולקים את תפיסת עולמן; אי אפשר לכהן בתפקיד ממלכתי כרב של כל הציבור בישראל, ולייצג רק את התפיסות השמרניות של קהילתך.
בימים אלו מתחילה ממשלה חדשה את תפקידה, והשר לשירותי הדת מתן כהנא משמיע הבטחות גדולות לגבי הרבנות הראשית. אני מקווה שהשינויים שהממשלה תוביל ישפיעו גם על הרבנות הראשית, והיא תהפוך לממלכתית ושוויונית יותר ומחוברת יותר לציבור, ושבעוד כמה שנים יכהנו פה רבנים ראשיים המתגאים בהתאמת ההלכה לימינו, ולא בכך ש"לא שינו מאומה מן הדרך".
