אחת החידות הגדולות של השנים האחרונות היא הפער הדרמטי בין המילים ובין הלחן של השיח הציבורי והפוליטי; בין ההתמרכזות הגדולה של תוכן השיח הציבורי ובין העוצמה הרגשית של העוינות בין המחנות. הרי הפערים בתפיסת העולם המדינית, שסיפקה לנו במשך שנים את עיקר הסיבות למחלוקות ולמתח, נמחקו כמעט. איש לא רואה בעתיד הנראה לעין הסדר קבע עם הפלסטינים, ובכל מקרה ברור שבטווח הרחוק לא תפיסת ארץ ישראל השלמה וגם לא תפיסת גבולות 67' יעצבו את המציאות. הוא הדין גם בשאר תחומי הוויכוח הגדולים, כמו דת ומדינה או המדיניות החברתית־כלכלית. אפשר לומר שרוב הישראלים הבינו שהם רוצים פתרונות מעשיים וריאליים, וממילא מאוזנים, מאשר פתרונות אידיאולוגיים דוגמטיים.
אז מאיפה השנאה? אפשר לתת לכך מגוון סיבות, אבל דומה שהעמוקה שבהן היא המעבר של השיח הציבורי מפוליטיקת הרעיונות לפוליטיקת הזהויות. למרבה הצער, פוליטיקאים באשר הם נזקקים כנראה לקיטוב רגשי, לפחות לצורכי בחירות. ואצלנו, השנתיים האחרונות היו מערכת בחירות אחת מתמשכת. למרבה הצער גם התקשורת, שנזקקת לקיטוב לצורכי רייטינג, מבליטה שוב ושוב את הפוליטיקאים ואנשי הציבור השונאים והמקטבים, ומדחיקה את העמלים על שיח ענייני ומאוזן.
וכך, כאשר פוליטיקת הרעיונות כבר לא מספקת את סחורת הקיטוב, עברו השיח הפוליטי והתקשורתי לפוליטיקת הזהויות; הדגשת העוינות לא בין בעלי עמדות שונות, אלא בין אנשים הבאים מקבוצות חברתיות שונות: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ישראל הראשונה וישראל השנייה. שם קיוו וגם הצליחו, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת גם יחד, למצוא את האוצר האבוד של הרייטינג.
בין שלל הקיטובים שנוצרו נודע מקום רעיל במיוחד לדיכוטומיה שבין "יהודים" ל"ישראלים". כבר בבחירות 1996 הסביר שמעון פרס את הפסדו לבנימין נתניהו במשפט המדהים "היהודים ניצחו את הישראלים". היה לפרס על מה לסמוך: ארתור פינקלשטיין, יועץ הבחירות של נתניהו במערכה ההיא, שידר את המסר שכדי לנצח, על נתניהו להפוך את הוויכוח הרעיוני בין ימין לשמאל לעימות זהותי בין יהודים לישראלים. העצה הזו אכן מומשה בסיסמת הבחירות "נתניהו טוב ליהודים".
הקיטוב בין יהודים לישראלים רעיל במיוחד משום שהוא מכיל שילוב קטלני בין עימות זהותי לעימות רעיוני. היהודים והישראלים הם שמות קוד זהותיים לשני עולמות ערכים: העולם המעוגן במסורת הישנה לעומת העולם המעוגן בתרבות החדשה. הדיכוטומיה הזו מסוכנת במיוחד משום שלאמיתו של דבר החברה הישראלית לא יכולה להתקיים בלי שילוב שתי הזהויות יחד: אין סיבה לקיים באחד המקומות המסוכנים והמסובכים בעולם זהות ישראלית שמנותקת משורשיה היהודיים, ואין יכולת לקיים באחד המקומות המסוכנים והמסובכים בעולם זהות יהודית מנותקת מרוח היזמות, נטילת האחריות וגם האחווה והרעות, המזוהים עם הישראליות.
לכן שמחתי כל כך להיתקל השבוע לראשונה בפוסט שכתב ראש הממשלה החדש נפתלי בנט כבר לפני שנתיים, בעת הקמת מפלגת הימין החדש. זהו שיר הלל לחיבור בין היהדות לישראליות, שבהן עתידנו. ואני לגמרי מאמין לו, מפני שאם יש ציבור שמרגיש את ההכרח בחיבור הזה, שעומד בשורש זהותו, הרי הוא הציונות הדתית. אדרבה, הקיטוב הפנימי בציונות הדתית, שבמידה רבה עומד מאחורי המהפך הפוליטי העכשווי, נובע גם מהמתח שנוצר בין ציונים־דתיים שלא יכולים בלי החיבור הזה ובין ציונים־דתיים שהחלו לראות בו איום.
הממשלה החדשה בראשות בנט מחפשת בימים אלה את סדר היום שלה. היא לא יכולה להכריע ברוב הסוגיות הרעיוניות השנויות במחלוקת, מעצם העובדה ששני צידי המחלוקת מצויים בתוך הממשלה. בצר לה, היא מחפשת את סדר יומה בסוגיות אזרחיות שאינן נתונות בוויכוח. גם שם יש כר נרחב לפעילות. אבל היא יכולה וצריכה לראות את מטרת־העל שלה בהשפעה על שיח הזהות: לא עוד דיכוטומיה בין יהדות לישראליות. כאוויר לנשימה דרושות לנו גם ישראליות עם שורשים יהודיים עמוקים, וגם יהודיות עם כנפיים ישראליות מגביהות עוף.
