שופטת בית הדין לעבודה הורתה למדינה לצרף נשים לקורס שמפעילה נציבות המדינה המיועד לשלב חרדים בשירות הציבורי. שלא תבינו לא נכון, יש כמובן גם קורס לנשים בלבד. אותו התוכן, אותה ההזדמנות – שווה-שווה.
אם כן, מה הפריע כל כך לשופטת? העובדה שלאחר הקורס המופרד מגדרית החרדים ממילא משתלבים במשרדי הממשלה ובעיריות שהינן סביבת עבודה מעורבת. ולכן, קבעה השופטת, אין הצדקה להפרדה שממבט משפטי יבש נמצאת בעייתית כיוון שאסור להבחין מגדרית בקבלה לעבודה. כלומר, רצון המדינה לקיים קורסים לגברים ונשים בנפרד צורך הצדקה, לדידה של השופטת אין כזאת בנמצא.
מה לא הבינה השופטת ובמידה רבה גם לא מייצגי המדינה בעתירה? בחברה החרדית, ובחלק קטן מהציבור הדתי לאומי, "לימוד" ו-"עבודה" הם עולם אחר לגמרי. ה"לימוד" נקשר לעולם הישיבות והסמינרים, פעולה אינטלקטואלית כמעט אינטימית שהחברה הזו מעדיפה, כעניין של מסורת ומהות, לבצע בנפרד. מושג "הלימוד" נולד בהקשר של לימוד תורה, אך כגזרה שווה לכל לימוד שהוא – בין אם זה במכללת אונו, בין בישיבת מיר או סמינר בית יעקב ובין אם בקורס של נציבות המדינה – חרדים נוהגים ללמוד בנפרד.
ב"עבודה" לעומת זאת, המימד האינטימי-רוחני המצוי ב"לימוד" נעדר, ונעדרת מסורת של הפרדה מגדרית. לכן חרדים לומדים בנפרד ועובדים במעורב. מייצגי המדינה טענו בפני השופטת כי ביטול ההפרדה משמעו ביטול הקורס, אבל לא ממש ידעו להשיב לשאלתה בנוגע להשמה מעורבת. לשאלתה, מה עניין הפרדה בקורס שלאחריו עבודה מעורבת? היה על נציגי המדינה לטעון: "מסורת. חרדים לומדים בנפרד". היה גם ניתן לצרף חוות דעת מומחים בחקר העולם החרדי.
להגנתם יש לומר שציטוטי השופטת מהדיון האחרון לא ממש אפשרו טענות מסורת למיניהם. "אני לא יודעת מה חשבתם – שנפרד יכול להיות שווה? מבחינת השוויון אתם מצעידים את בתי הדין לעבודה 45 שנים אחורה, ואת הדין הכללי אתם מצעידים 70 שנים אחורה", אמרה.
פסק הדין הזה הוא עוד עדות חיה לחוסר ההכרה שלנו את החברה החרדית וחוסר היכולת שלנו להתגמש ולפתוח את שערנו להשתלבותה הרצויה. פסק הדין הזה הוא עוד מסר בוהק לחברה החרדית להשתלב הרבה יותר. למען האמת, הנתונים מלמדים שהם עושים זאת ובשיעור עולה. למרות שופטים שמפריעים לכך.
