"לך גם קרה שלא הזמינו אותך ליום הולדת?" שואלת אחת הילדות את אחד הילדים והוא עונה לה שזה קרה לו לא פעם. גם אותו לא מזמינים לאירועים וגם לו מרביצים ללא כל פרובוקציה מצידו. וכשזה קורה, הם ממשיכים ומספרים זה לזה בגילוי לב, כאילו אין מצלמה בשטח, כל אחד מהם הולך ותופס לו פינה בטוחה. היא תברח לספסל נידח בבית הספר והוא יחסה תחת עץ בטוח ורחוק, העיקר להיעלם.
השיחה הזו בין שני ילדים כל כך צעירים שפתחה את הכתבה של יעל אודם אמש (ב') בחדשות 12 נשמעת לרגע כמעט אגבית, ובה בעת היא מפלחת לב, כי מבינים לפתע שמדובר בשניים מתוך קבוצה של כארבעים ילדים שעברו חרם חברתי. כל אחד מבין המשתתפים בטיול השטח הזה נפגע, על ידי ילדים אחרים, ועד עכשיו העולם שתק.
אם מצליחים בישראל לכנס קבוצה כל כך גדולה של ילדים לטיול מתוקשר, כאלה שלא מעטים מהם ומהוריהם מוכנים לדבר למצלמה ולחשוף את הקושי, זה מעיד על כך שתופעת החרם החברתי היא מכת מדינה של ממש. ואכן, אחד מכל שישה עובר חרם, וזה מביא לתחושה שלפעמים בישראל כשמדובר בבתי הספר – צריך לקטוע שרשראות חרם, לא פחות מאשר לקטוע שרשראות הדבקה.
למרות שהפוגעים הם ילדים, האחריות פה היא של המבוגרים, של החינוך בבית הספר ולא פחות – של החינוך בבית: אם זה בהצצה בקבוצות ברשתות החברתיות של הילדים, ניטור התכתבויות בעיתיות, וחינוך הילדים לבטוח בהורים ולספר אם משהו אינו כשורה, ועוד.
האימהות שדיברו בכתבה סיפרו על אוזלת יד מוחלטת של המערכת החינוכית, והדמעות שזלגו מהעיניים של כל אחת מהן מראה איזה מחיר נפשי משלמים גם הורים שילדיהם עוברים חרם.
לעיתים הילדים המוחרמים אף נאלצים לעבור כיתה או אפילו להרחיק עד בית ספר חדש, ונשאלת השאלה למה דווקא מי שנפגע הוא זה שמשלם את המחיר? אחת האימהות סיפרה כיצד שקלה להעביר את הבת שלה לבית ספר אחר, אך לא עשתה זאת כי "מבעיות לא בורחים".
גם לפתחה של שרת החינוך החדשה צריך לעמוד הנושא הקשה הזה, כדי שמערכת החינוך לא תברח מהתמודדות עמו. עליה לעבוד על תכנית לאומית אפקטיבית למניעת חרמות, כולל סדנאות ודרכי פעולה אפשריות עבור אנשי חינוך ותמיכה מקסימלית להורים.
התהודה החברתית בנושא שמצליחה להביא מארגנת האירוע, המורה ואושיית הרשת שירי קניגסברג- לוי, בעקבות חרם שעבר גם על בתה הפרטית, היא תופעה שגורמת לי לרצות להעניק לה את פרס ישראל במסלול המואץ. בזמן קצר הצליחה קניגסברג-לוי לגרום לסוג של היפוך משוואה: מי שדחוי זוכה להדהד את סבלו, אבל בצורה מכבדת ובעלת עוצמה. היא דוגמה למי שמשתמשת בכוח שלה ברשת כדי לעשות משהו דחוף וחשוב באמת, ולא למען האגו הפרטי.
במובן הזה, ולו בקטנה, האירועים האלה והדיבור החושפני של ההורים והילדים מזכירים לי במשהו את ניצניה של מהפיכת ה-METOO#, מבחינת שאיפה חסרת פשרות לשינוי חברתי, ומהר. הטיול נערך תחת הסיסמה: "די לחרם, מפסיקים לשתוק". בנוכחותם במקום הילדים וההורים האלה אולי מקריבים את פרטיותם, אבל בדרך נותנים כוח לרבים שסובלים כמוהם במטרה לשכתב מחדש את מציאות חייהם ואת מציאותה של החברה כולה.
