ניזאר בנאת, תושב חברון, היה במשך שנים "אופוזיציה של איש אחד" לממשל הרשות הפלסטינית. הוא היה חבר "רשימת החרות והכבוד" שהתמודדה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, רשימה שמגמתה היא לאומית, לא אסלאמיסטית.
בנאת עשה שימוש נרחב במדיה החברתית ובאמצעותה מתח ביקורת נוקבת על שלטון הרש"פ, על הפרוטקציוניזם המאפיין את המינויים בו, על השחיתות שפשתה בו, על שיתוף הפעולה שלו עם "הכיבוש", על ביטול הבחירות, על היעדר דמוקרטיה במוסדות הרש"פ, על התנהלות הרש"פ במשבר הבריאותי והכלכלי שיצרה הקורונה ועל עניינים רבים אחרים. הרוח הכללית הנושבת מדברי בנאת היא שהרש"פ היא ישות חסרת לגיטימציה לחלוטין, ומסר זה מבטא את תחושת רוב רובו של ציבור נתיניה.
בליל יום חמישי שעבר, התנפלו אנשי כוחות הביטחון של הרש"פ על דירה שבה הסתתר בנאת, גררו אותו ממיטתו, הפשיטוהו ערום כדי לבזותו, התיזו אל עיניו גז פלפל כדי לשתק את התנגדותו ואחרי מספר שעות נמצאה גופתו עם סימני עינויים קשים. קרוביו טוענים שהדירה שבה נתפס נמצאת באזור הנמצא בשליטה ישראלית, ולכן ברור שתפיסתו תואמה עם צה"ל.
מאז שנודע ברבים מה קרה לבנאת פרצו הפגנות סוערות ברחבי יו"ש והזעם נגד הרש"פ שהצטבר במשך תקופת הקורונה פרץ במלוא עוזו עד כדי כך שאין היום מישהו המוכן ללכת ברחוב כלשהו ביו"ש, אפילו ברמאללה, ולומר בקול שהוא תומך באבו מאזן. יש המשווים – ובצדק רב – את ניזאר בנאת לג'מאל ח'אשוקג'י הסעודי, שחיסולו היה קו פרשת מים ביחס העולם אל השלטון הסעודי.
חשוב לציין שמקרה ניזאר בנאת לא היה הראשון, שכן קדמו לו מקרים לא מעטים של אנשים שמתחו ביקורת על הרש"פ וסבלו עינויים – חלקם למוות – במרתפי הרש"פ.
המרוויח הגדול מפרשת בנאת הוא תנועת חמאס, לא משום שהציבור ביו"ש קרוב בתפיסותיו לראיית העולם הדתית של חמאס, אלא מכיוון שחמאס היא האלטרנטיבה המאורגנת היחידה לשלטון אש"ף. תושבי יו"ש מודעים היטב למצב בעזה – ההרס, המלחמות, השחיתות של חמאס שאינה נופלת מזו של הרש"פ, האכזריות הנוראה שבה מתייחסת תנועת חמאס לנתיניה, האבטלה הגבוהה ורמת החיים הנמוכה בעזה – שום דבר לא נעלם מעיניהם. אלא שמה שקורה ברש"פ מעורר זעם אדיר בקרב נתיניהם, והנטייה שלהם לחמאס איננה רציונאלית אלא אמוציונאלית.
הרושם שלי הוא שאילו נערכו היום בחירות ברש"פ, חמאס הייתה זוכה ברוב מוחץ של הבוחרים, ולכן הסיכוי שבעתיד הנראה לעין יהיו בחירות ברש"פ הוא אפסי. הדבר חמור במיוחד לאור העובדה שימי אבו מאזן מתקרבים לקיצם, שכן מיד עולות השאלות על האופן שבו ייבחר מחליפו: האם מוסדות אש"ף יבחרו בו? האם יתקיימו בחירות כלליות? האם רק לפרלמנט או גם לנשיאות? האם חמאס תתמודד בבחירות לפרלמנט ו/או לנשיאות?
ונזכיר כי בבחירות האחרונות שהיו למועצה המחוקקת הפלסטינית שהתקיימו בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס במרבית המושבים.
המצב הזה, שבו חמאס היא האלטרנטיבה היחידה לשלטון אש"ף הוא התוצאה הישירה של הסתמכות ישראל על אש"ף הנמשכת מאז הסכמי אוסלו שנחתמו לפני 28 שנים, בספטמבר 1993. מנהיגי ישראל הימרו על השקרים שערפאת מכר להם בדבר היותו איש שלום השואף להקים מדינה פלסטינית שתחיה בשלום בצד מדינת ישראל, וזאת למרות שכבר בתחילת התהליך היו הוכחות חותכות לעובדה שערפאת מוליך את מנהיגי ישראל שולל.
ישראל השתיתה את ביטחונה על התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרש"פ ("ערפאת יטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם") מתוך הנחה שקיום הרש"פ תלוי בתיאום הזה, והתעלמה ממערך ההסתה נגד ישראל שניהלה הרש"פ ושהפך את שיתוף הפעולה הביטחוני לבלתי לגיטימי בעיני רבים מנתיני הרש"פ.
אבל גרועה מכול הייתה ההנחה הבסיסית בישראל שהציבור הערבי ביו"ש ואולי גם בעזה הפך עם השנים לציבור דמוקרטי המתנהל באורח מערבי. לכן, כך חשבו בישראל, ניתן להעביר לציבור הערבי ביו"ש ולהנהגתו את האפשרות להקים מדינה, ובמיוחד אם תהיה זו מדינה מפורזת מנשק, כמו שתיאר נתניהו בנאום בר אילן (2009), למרות שאין במזרח התיכון חיה כזו שנקראת "מדינה מפורזת מנשק". ראה עזה.
ואיך אני יודע שאין ולא תהיה דמוקרטיה ברש"פ? לשאלה זו יש כמה תשובות: הראשונה היא שאין בעולם שום מדינה ערבית או אסלאמית שהיא דמוקרטיה אמיתית בסגנון אירופה המערבית. שנית, לשם השוואה: הציבור הערבי בישראל, החי במסגרת דמוקרטית כבר 73 שנים (שלושה דורות), האם ההתנהלות שלו היא דמוקרטית? החמולה והנשק הם השולטים, ולא תהליכים "מערביים" של ניהול ופתרון סכסוכים. אפילו הרשויות המקומיות הערביות – גופים ישראליים רשמיים האמורים לקיים את החוק הישראלי – אינן מתנהלות על פי כללי המנהל התקין הדמוקרטי אלא על פי תרבות החמולה. סיבה נוספת היא שיסודות הדמוקרטיה מנוגדים באופן קשה לתפיסות האסלאמיות: שוויון בין מוסלמים ואחרים, זכות התארגנות, זכויות נשים, זכויות להט"ב, חופש הבעת הדעה, חופש דת, חופש מדת – כל מרכיבי הדמוקרטיה הללו מנוגדים לחלוטין לרוח האסלאם ולהלכה האסלאמית ולכן אין ולא תהיה דמוקרטיה אמיתית בחברות אסלאמיות, כולל זו שביו"ש.
אם אבו מאזן יודע לשלוט ברש"פ כבר 15 שנים ללא בחירות, האם מישהו באמת חושב שחמאס יאפשרו בחירות חופשיות והגונות בכל ארבע שנים?
מכל האמור לעיל עולות המסקנות הבאות:
ראשית, הרש"פ, גם אם תהפוך למדינה, לא תהיה מדינה דמוקרטית. היא תהיה מדינה מושחתת, אכזרית ומדכאת ומקרים כמו זה של ניזאר בנאת ימשיכו.
המסקנה השנייה היא שהסיכוי שמדינה פלסטינית – אם יהיו בה בחירות – תהפוך למדינת חמאס גבוה מאוד, ומדינה זו תהיה "עזה על סטרואידים" במה שנוגע לביטחון ישראל. בעזה חמאס חפורה בחול, ביו"ש היא תהיה חפורה בסלע.
שלישית, מדינה פלסטינית, שיהיה לה גבול יבשתי עם ירדן, תהפוך את ירושלים לשדרות ואת כל מדינת ישראל ל"עוטף עזה".
מצב זה מעלה שוב את האלטרנטיבה היחידה לשלטון אש"ף וחמאס גם יחד, והיא פתרון האמירויות שעיקרו העברת השלטון בערי יו"ש הערביות (ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית) לידי החמולות המקומיות ויצירת אמירות נפרדת בכל אחת מהערים הללו, סיפוח המרחב הכפרי לישראל, והפיכת הרש"פ לפדרציה של האמירויות, בדומה לאיחוד האמירויות שבמפרץ. זה דגם מזרח תיכוני יעיל, מבוסס על הסוציולוגיה המזרח תיכונית שהסיכוי שיצליח גדול מאוד.
האלטרנטיבה לפתרון האמירויות הוא מדינה פלסטינית שתהפוך למדינה כושלת כמו סוריה, עיראק, לבנון, תימן או לוב במקרה הטוב, או למדינת חמאס שתהיה מדינה אסלאמיסטית כמו איראן או דאעש, במקרה הרע.
רק פתרון האמירויות ישחרר את ישראל מהנטל הדמוגרפי של ערי יו"ש הערביות וייצור מסגרות מדיניות לגיטימיות, יציבות ומתפקדות כמוכח באמירויות המפרץ.
