כשרק התחילו להיפתח בתי הקפה אחרי הקורונה התגנבתי לאחד האהובים עלי. אני קוראת לו 'הקפה של הצרפתים', בטח לא בגלל הקפה, שהוא מצוין. מי שהיה בצרפת יודע שצרפתים יודעים לייצר הרבה דברים: בשמים הורסים ושאנסונים שוברי לבבות וזקנות יפות וספורטיביות. אבל קפה נורמלי? או לה לה! את זה? הם לא יודעים להכין.
אני קוראת לו 'הקפה של הצרפתים' בגלל הרצפה המשובצת בשחור לבן כמו בבתים בפרובנס, בגלל עוגיות המקרון המדויקות. בקיצור, קפה ירושלמי עם אויר דארץ ישראל אבל אוירה קצת של חו"ל. מה רע?
בכל אופן, מבית הקפה יצא בסערה סַפָּק כלשהוא. הוא לבש חולצה כחולה עם לוגו של חברה, הוא הזיע כאילו הוא סחב משהו כבד, והוא היה עצבני כאילו רב עם מישהו. רגע לפני שהוא הלך הוא החזיק את הדלת פתוחה לרווחה, מתח את החולצה על הכרס וזרק למנהלת: "נשים.. מה שתיתן להם הם לעולם לא יהיו מרוצות".
הוא עמד שם בדלת והיה נראה עייף ומובס ומתקיף ומתגונן גם יחד. זה היה נראה שהמשפט הזה יושב אצלו לא מהיום, שהוא נבנה לו טוב טוב בלב, ועכשיו הוא רק זורק אותו החוצה.
לרגע נעלבתי, גבר שאפילו לא יודע שעל נשים אומרים "להן" ולא "להם"? הוא יעז להגיד עלינו משהו גורף וכוללני ומעליב? אחר כך התנשאתי עליו: 'מי אתה איש שחי עם תפיסות פטריארכליות מימי הביניים'? אחר כך אמרתי לעצמי, וואלה, יש מצב שג'וני פה קצת צודק. שאולי אחת התכונות הכי נשיות שלנו היא "שאנחנו אף פעם לא.."
זה אתגר גדול בשבילנו. להרגיש מלאות, ושמחות בחלקינו, ויפות מספיק, ואמהות מספיק, ונשים מספיק ורעיות מספיק, ואסרטיביות מספיק וקרייריסטיות מספיק, וקלילות מספיק ועמוקות מספיק ומכינות קציצות עדשים עם קינואה מספיק. הרבה ציפיות יש מאיתנו, הרבה ציפיות יש לנו מעצמינו. אנחנו רוצות לעמוד בכבוד בכל הכובעים ובכל החזיתות. זה קצת "מרבות נכסים מרבות דאגה" ככל ש'ההון הנשי' שלנו גדל עם העושר הנפרש לפנינו כך גדל גם סל הדאגות.
ואם זה לא מספיק ועוד נשאר לנו כוח בלילה אנחנו גם משוות את עצמינו למי שרק אפשר, לדוגמניות במגזין (בואו, בנות, כולן עברו עריכה וריטוש. כולן) ולשכנות שיודעות להכין עוגת ספירלה של קארין גורן – ואם בקורונה למשל, לא ראינו הרבה את השכנות, הרי ראינו את אמהות הפייסבוק מנביטות עם ילדיהן אפונה, ומשפחות שלמות שלמדו ערבית או הקימו רביעיית מיתרים ורק אצלינו (נראה לנו שרק אצלינו) המיתרים היחידים שנמתחו הם מיתרי הקול שלי, וההנבטה היחידה היתה ילדים שגידלו שורשים לתוך הספה מול המחשב. אנחנו אפילו קמות בבוקר ומשוות את עצמינו בראי לעצמינו של אתמול בלילה.
ציר ה'מלא- חסר' הוא לא משהו שולי וזניח בחיינו הנשיים. הוא גם לא סתם פינוק, שאם אין לי עשרה זוגות נעליים אני מרגישה חסרה. זה ציר מרכזי עמוק ובסיסי בזהות הנשית שלנו, הוא פוגש אותנו כל חודש, בכל הריון, בכל רגע בזוגיות ובכל רגע שהיא איננה או מקרטעת. בכל הצלחה של ילד ובכל רגע שהוא חש חסר בעצמו. אולי צורת הגוף שלנו, הנשים, משקפת גם תנועות בנפש ולפעמים אנחנו כמו דלי שיש בו נקב וקשה כל כך לשמור אותו מלא.
אני שמחה על הפינה הזאת שתהיה לנו כאן יחד, מעגל נשים רחב ווירטואלי שאפשר בו לדבר קצת על עצמינו, על המשקפיים הנשיות שאנחנו רואות דרכן את העולם. את ההצלחות שלנו, את ההתמרמרויות שלנו, את הכוחות המיוחדים שלנו, את הדברים שאנחנו רואות טוב טוב, ואת הנקודות העיוורות שלנו. את המלאות ואת החסרים.
אולי הטור הזה יהיה מקום קטן שבו נוכל להיות כל מה שאני וכל מה שאת, אשה דיה.
