עשר שנים של אומנה. עשר שנים מאז שאיתי ונדב הצטרפו אלינו.
אני נע בין לב מוצף בין אהבה אין סופית וכמיהה לעשות הכל למען הילדים לבין תחושות של מיציתי, עמוס לי, חנוק לי. אפשר הפסקה?
עשר שנים אחורה. דפנה ואני נוסעים לקחת את איתי ונדב. הילדים שלנו במסגרות יודעים שאבא ואמא נסעו להביא להם עוד אחים הביתה. הם ראו את איתי ונדב רק בתמונות. חמודים בסך הכל. הבנות הקטנות שלנו יותר התלהבו מהרעיון אבל הגדולים יותר היו פחות להוטים לעניין. דפנה ואני לבדנו ברכב שרים ודומעים "וזכנו לגדל בנים ובני בנים". הלב מלא תפילה. הלא נודע כל כך נוכח. רגעים בלתי נשכחים.
שני כסאות תינוק ריקים וחדשים בספסל האחורי של הרכב. נוסעים במסלול שלמדנו רק בשבוע האחרון. פעמיים כבר נפגשנו. כל פעם לשעה במשפחת קלט החרום. הורי משפחת הקלט, עלו מחו"ל וביקשו לקבוע את ביתם בשולי המדבר. להנות מהיופי והשקט. הוא נוסע כמעט כל יום למרחקים לעבודתו והיא נכונה לקבל אל ביתה כל ילד שהרווחה רק תבקש. הילדים עוברים את מפתן ביתם. באים שבורים, מנותקים, מחפשים ולו קרקע אחת יציבה. היא מקבלת אותם בחום ובאהבה, לא יודעת לכמה זמן. לעיתים לא יודעת מדוע. עשרות ילדים כבר היו ועזבו לאחר שבוע חודש או שנתיים. את אחד הילדים היא השאירה אצלה. היא זוכרת את כולם. הבן הגדול שלה, תלמיד תיכון, תולה את התמונות של האחים שלו ליד המיטה שלו בפנימיה. 'אחים' הוא קורא להם. גם אלו שכבר אחים של ילדים אחרים. פעם, אחד הילדים שלנו הגדולים התארח בפנימיה שלו וראה תמונה של איתי ונדב על הקיר. מדהים כמה העולם הזה כל כך עגול.
הכרנו מעט את איתי ונדב. תינוק קטן בן כמה שבועות ואחיו הגדול עוד מעט בן שנתיים. בדיוק לא מה שחשבנו שיתאים לנו וליבנו אמר כן. גם הרב יורם אברג'יל אמר כן. ואנחנו לא ידענו בכלל למה אנחנו נכנסים. ככה זה אומנה.
עשר שנים בדיוק. הנסיונות והאתגרים הרבים שהביאו איתם ילדי האומנה גדלים מיום ליום. אם בהתחלה היה זה תינוק שסרב לישון בלילות והשאיר אותי ער בלילות שמונה חודשים ברציפות היום הדאגה להם ולמשפחה מקשה על השקט להיכנס איתי אל המיטה ולתת לי להירדם. נדמה היה לי כי נכון שאדם יתכנן את מסלול חייו. ירכוש לו מקצוע ראוי, יעמול בו ויפרנס את ביתו בכבוד. משיגיע היום יפרוש לגמלאות ויסתכל על מעשיו ברינה ובנחת. אני חש כי הבחירה הלא מודעת בגודל המשימה הייתה הרבה למעלה מיכולת הבחירה שלי. נכנסנו באופן מודע ביותר וברצון למשימה אבל בכלל לא ידענו עליה דבר ממה שאני יודע עליה היום. היא לא גדולה יותר באלף מונים אלא במיליון. היא בכלל לא בכיוון שחשבתי עליו ולא העליתי על דעתי כמה ברכה ואתגר יהיו בה. כמה השליחות הזאת תתקן אותי ותראה לי כי רק בחירה פנימית עמוקה, תשוקה נשמתית גבוהה יכלה להביא אותי אל מסלול החיים הזה. נדמה כי בתוך כל בחירותי המושכלות בחיים הייתי שם את הבחירה באומנה כבחירה הכי פחות מושכלת שעשיתי בחיי. ומתוך אותה התבוננות על אילו בחירות הייתי מבקש להודות יותר מכל בחיי, ברור לי כי הבחירה באומנה הייתה בין הראשונות.
עם השנים למדתי על ההבדל בין לקחת ובין לקבל. בשתי הפעולות דבר שלא היה שלי הופך לשלי. כשאני לוקח אני מרגיש שזה שלי, שאני שולט בזה. כשאני מקבל אני מלא בחסד הניתן לי. לעיתים, אני מקבל דבר שלא רציתי בו אבל הוא שייך לי. בחרו בו עבורי. הוא נכון לי. גם אם כפו עלי הר כגיגית, גם אם נטלו ממני את הדעת, הדבר ניתן לי. הוא שייך אלי. הוא החסד הגדול ביותר עבורי.
