המשימה שלי השבת לסדר את המחסן. המעבר עוד פחות מחודש ולא נגעתי במחסן מאז נכנסתי לדירה הזאת אשה דתיה, נשואה, ועם שלושה ילדים קטנטנים. שמונה שנים אחרי, הגיע הזמן לסדר אותו, הפעם כחילונית, גרושה ועם שלושה ילדים הנושקים לגיל העשרה. מה הבעיה לסדר חשבתי, מה שלא הייתי צריכה שמונה שנים כבר לא אצטרך וזהו. ענבר של היום היא לא הענבר של המחסן הזה יותר.
לפני כמה שבועות, בעוד בוקר בסיבובים בדרך לבית שמש עם קליטה לא קליטה, התקשרה אלי מישהי שהציגה את עצמה כעורכת ואמרה שלום ענבר, אנחנו פותחות ערוץ נשים חדש, בואי תכתבי.
אני? עניתי לה, מה לי ולעיתון שלכם? כנראה לא עודכנת. פרשתי מהציבור. טרקתי עליכם את הדלת של המיחם, העברתי את הפמוטים לארון של החורף, עזרת נשים כבר לא עוזרת לי, שרפתי כיסויי ראש בהפגנות של השמאל (סתם, לא באמת עשיתי את זה. אבל יכולתי, ואם זה לא מספיק מרשים, מאחורי לא שתיים ולא שלוש עבירות שדינן כרת שביצעתי מלכתחילה וביודעין אחת מהן זה קעקוע של לוויתן). היא לא התרשמה.
ניתקתי, ביתרת הסיבובים שנותרו על כביש 375 חשבתי על זה עוד קצת. אני אכתוב להם טור? מה כבר יש לי להגיד אחרי כל מה שקרה ביני ובין המגזר הזה? ובכלל, מה אני צריכה את זה? מיציתי את העניין לפני שבע שנים, השבת יש מחסן לסדר ואני לא חוזרת. את שומעת גברת עורכת, אני עם דוסים סיימתי.
כשעמדתי בפתח הרגשתי מטומטמת. מי משכיר דירה עם מחסן? איזו טעות, כל הרעיון הוא לשמור לעצמך את המקום הזה שאליו אפשר פשוט לזרוק הכל ולא להתעסק במה שיש שם יותר. איך הגעתי למצב הזה שעם כל הבלגן של מעבר דירה אני צריכה עכשיו גם להתעסק בעבר ולעשות סדר בשביל אנשים זרים?
אחרי יומיים היא סימסה שאעביר טיוטה ראשונה. מיד שלפתי שקית נייר והתחלתי לנשוף לתוכה את חרדת הביצוע שלי. אז נכון, אפשר להוציא את הדוסית מהאולפנה אבל אי אפשר להוציא את הרב בהרן מהרזומה שלי. אני עוד זוכרת, אני עדיין דוברת את השפה. שפת אם לא שוכחים. וכמו שקורה הרבה פעמים עם אימהות, אני עדיין מאשימה אתכם בהכל כמובן. בנישואיי המוקדמים, המוקדמים מידי, בגירושי המאוחרים, המאוחרים מידי, בכל החסכים האינטלקטואליים שלי, בכל החוויות שנעדרו מרפרטואר, החוויות שדאגתי להשלים מאז יצאתי מכם בשאלה גדולה. אז מה פתאום עכשיו המגזר מושיט אלי יד אחים שלוחה ונותן לי לחזור הביתה כפי שאני? זה לא עובד ככה חברים, אני לא שייכת לפה.
ובכן הצהרות לחוד ומציאות לחוד, מסתבר שזה לא כזה פשוט, כי על אף שלא נכנסתי אליו שנים, אי אפשר פשוט לזרוק את כל המחסן הזה. אין ספק שאת הקלסרים עם הכיתוב "חשבונות 2013-2015" אין בעיה להעיף, אבל תמונות החתונה, ארגז כיסויי הראש, היומנים שלי, אלו שכתבתי בהם "שבת משפחתית בגולן", "טבילה", "שבע ברכות אצל בירנבוים", "ראיון הושעיה" ו-"לסיים כיפה לאביחי", את אלו מסתבר קצת קשה יותר להשאיר מאחור.
אז הנה אני, יושבת פה בשקט, בלי ילדים, הלפטופ דלוק, הקומקום תיכף ירתח, אני נושמת עמוק, כותבת טור. על הספה חתולה ישנה מוזר, מהחלון נשמעים קולות מבית הכנסת, חלקם עוד זוכרים אותי צועדת איתם, אולי יקראו את מה שיש לי לומר, אולי אפילו יזכרו בגעגוע, אולי יתעצבנו. בין לבין, אהיה חייבת לסיים לסדר את המחסן, המעבר בעוד פחות מחודש.
