כשהייתי ילדה, במינימרקט השכונתי היה מדף מוצרי חלב שהסתכם בשורות של קוטג' 5% או 9%, חמאה, גבינה לבנה, מעדני שוקולד ווניל, ג'לי אדום וצהוב. המילקי היה 'מלך המעדנים' ותקופה קצרה הוא נאבק מול 'מעדן הגולן', על הכתר. היו גם משולשים של גבינה מותכת (בדיעבד אני חושדת שלא היו מורכבים ממשהו שקשור לגבינה), ערמות חיוורות של אשל, גיל, לבן, שמנת ומיכל גדול שבתוכו שחו שקיות של חלב. וזהו.
היום המדף גדל, כל סופר שמכבד את עצמו, שומר קיר לשלל מוצרי החלב. כבר כשמתקרבים לאזור, מרגישים את משב הקור המקפיא. ברוכים הבאים ל"ארץ מוצרי החלב".
אני עוד רחוקה משלב הדיור המוגן, ובכל זאת, הפער בין חווית הילדות והנעורים שלי, לבין חווית הסופר של הילדים שלי שונה בעליל. ואני תוהה, מה קרה שם בדרך? ובעיקר, מה זה עושה לנו?
היום כשמחפשים 'סתם גבינה' מגלים מהר מאוד שאנחנו בטרמינל של גבינות. העולם כולו נמצא בכף היד. רק תבחרו בין גבינות שנשמעות כמו כפרים ריחניים אי שם בחבל מוצרלה, גבינות עם שמות אקזוטיים כמו גורגונזולה (מבטיחה לכם שלא מדובר בשם של דמות מסרט מצויר), מסקרפונה, ברי או רוקפור. צריך לבחור בין הצרפתית, ההולנדית או הגלילית. ועוד לא דיברנו על אחוזי השומן, התיבולים או המרקמים. על אלו עם תוספת החלבונים בשבבי שקדים או נגיעות הפרי.
אני מוצאת את עצמי משוטטת ותרה בעיני אחרי הארץ המובטחת, אחרי החוויה האולטימטיבית. נעה בין המדפים הארוכים בסקרנות גדולה, נהנית לגלות חבלי ארץ נסתרים, דרוכה לא להחמיץ חוויות חדשות, ולפעמים סתם מיואשת מהחיפושים הארוכים אחרי הקוטג' הפשוט.
המוצרים מבקשים מאיתנו לטעום, לנסות, להתפנק. להנות מקציפת אפרסק חדשה או לטעום את החדשה עם עשבי התיבול. מבטיחים לנו חוויה קולינרית, תרבותית, חווית חך רוויית טעמים.
ובעצם, לא מדובר רק במוצרי חלב. זה קורה לנו מול מאפים, בגדים, חווית נופש, ואפילו בחירת מסלול לימודים, מקום מגורים ואפילו בחירת בן זוג.
עם כל כך הרבה היצע, איך אפשר לבחור? כי אחרי התלבטות ובחינה, ובחינה מחודשת, ואחרי שכבר בחרנו מסתנן לו הספק: אולי לא בחרתי נכון?
היא בוחרת מסלול לימוד וחושבת כבר על תוכנית ההסבה.
הוא יוצא עם מישהי ופוזל לעבר ההצעה הבאה.
העולם משדר לנו: למה להתחייב? למה לא לנסות ולטעום מהכל?
פעם לאמריקה קראו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אז אמריקה כבר כאן.
אנחנו חיים עם שפע של אפשרויות, שמותיר אותנו נבוכים, מתוחים, לפעמים גם 'על הקצה'. אנחנו רוצים לחוות הכל מהכל וקשה לנו להרגיש שאנחנו מחמיצים את מה שלא בחרנו בו.
לפעמים ההיצע גורם לנו לחוש עומס וחרדה עד שלפעמים אין כוח או רצון לטעום ולנסות, ואז אפילו לא קמים ויוצאים אל הסופר. בוחרים להישאר עם פיג'מה על הספה ולראות סרטון של מישהו אחר שמבשל ואוכל.
אז למרות שלפעמים מתגנב לי געגוע לימים שבהם אכלתי פרוסת לחם שחור עם גבינה, ועוגת הגבינה היחידה שהכרתי הייתה זו עם הפירורים, אני בוחרת לנשום עמוק ולהנות מההיצע הגדול, אבל כל פעם קצת. נהנית לבחור במה שמונח לפני כאן ועכשיו, ולא ממה שהפסדתי שם על המדף.
ראומה הררי, יועצת חינוכית שאוהבת להתחדש, נשואה ואם לחמישה
