בניגוד לקונספירציות הבל שגדשו את התקשורת בימים האחרונים, הזמנתו לישראל של נשיא הונדורס, חואן אורלנדו הרננדז, לא נולדה בלשכתה של שרת התרבות מירי רגב. תתפלאו, אבל אפילו במוחו הקודח של ראש הממשלה לא נולד הרעיון. מי שהגה את ההצעה להביא ארצה ביום העצמאות את הבוגר הבכיר ביותר של 'משב', סוכנות הסיוע הבינלאומית של ישראל, הוא לא אחר מאשר ראש 'משב', גיל השכל, דיפלומט מקצועי, שגריר לשעבר בקניה, איש משרד החוץ ברמ"ח ושס"ה, אדם בלתי פוליטי בעליל.
השכל, כמו יתר אנשי משרד החוץ, יודע שקשרים דיפלומטים לא נבנים ביום אחד, אלא צעד אחרי צעד, עקב בצד אגודל, בהשקעה הדדית ארוכת שנים. כאן מחווה, פה מתן סיוע, שם היענות לבקשה. כזה היה הקשר עם נשיא הונדורס. מישהו משליחי ישראל בהונדורס סימן אותו בשנות ה-90 ככוכב פוליטי עולה ושלח אותו להשתלמות של 'משב' בישראל, גם כדי לעזור, גם מתוך תקווה שההשקעה תשתלם.
בארץ, הפעילות של משב לא נחשבת לסיפור עיתונאי ולכן לא מדברים עליה. היא פשוט חיובית מכדי לצלוח את שומר הסף התקשורתי. אבל מי שנמצא בעשייה המדינית יודע שלעבודת הקודש של הסוכנות יש תרומה אדירה למיליוני אנשים במדינות נחשלות. לאורך 60 שנות קיומה עברו דרכה 300 אלף משתלמים. הרעיון הוא לצייד אותם בחכות ולא בדגים כדי לפתח את תחומי הידע שרכשו בארצותיהם. במקביל, וממש על פי אותה תפיסה, משב הקימה והפעילה לאורך השנים מאות חוות חקלאיות מסוגים שונים בעולם המתפתח, זה שפעם נקרא עולם שלישי.
למשל, במחוז ג'וג'ראט, אותו ניהל ראש ממשלת הודו הנוכחי, נארנדרה מודי. דרך החוות, ולא דרך התקשורת הבינלאומית, מודי למד להכיר את ישראל והפך לתומך נלהב שלנו. אותו הדבר קרה עם הרננדז. מאז השתלם כאן, האיש טיפס במעלות הפוליטיקה של הונדורס, תוך ששליחי ישראל שומרים אתו על קשר, עד שהפך לנשיא. כשהגיע לפסגה זכר חסד נעורים, טיפח את היחסים עם ישראל, עד שארצו, למשל, הצביעה לאחרונה באו"ם עם ארה"ב ונגד שאר העולם, בסוגיית העברת השגרירות לירושלים. אגב, הרננדז עצמו אפילו שקל להעלות את שגרירות ארצו לבירתנו, דבר שכמובן לא יקרה עכשיו.
לפני ארבעה חודשים, גיל השכל, ואתו הצמרת המקצועית של משרד החוץ, חשבו שהבאתו של הבוגר הבכיר ביותר של 'משב' לארץ, תשקף באופן הטוב ביותר את המפעל האדיר שהם מנהלים. לתומם חשבו שאין תזמון מתאים יותר לעשות זאת מאשר יום העצמאות ה-70. מאחר ועל פי הפרוטוקול נשיאים ולא ראשי ממשלות נחשבים לראשי מדינות, נבחר אפוא הרננדז. נכון שבמקביל דובר על הבאתם של ראשי מדינה נוספים ונכון שברקע כבר התנהלו קרבות הבוץ בין מירי רגב ליולי אדלשטיין על נאום ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות. אלא שלהרננדז או להשכל, לא היה שום קשר לכל אלה והוא היה אמור לבוא בלי קשר למחלוקת המכוערת ההיא.
עד שאניני הטעם במקומותינו, פתחו את הפה. הרננדז לא בא להם טוב בעין. מבית הקפה שלהם בצד השני של כדור הארץ הם כבר קבעו שהוא מושחת ודיקטטור ופושע ולכן אינו ראוי לבוא בצל קורתנו. אותו בית מדרש עיוור שהשיא לראש הממשלה את העצה הגאונית למנוע ביקור בישראל של המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, הוא זה שכעת יורק בפרצופו של נשיא מדינה מכהן, משל אצלנו הכול מושלם, אף מנהיג איננו מושחת וארגוני זכויות אדם לא באים אלינו בטענות.
בדיקה קטנה ב'גוגל תמונות' הייתה מגלה שלאובמה, מרקל, האפיפיור, מלך ספרד וראש ממשלת יפן הרננדז היה מספיק טוב. כולם נפגשו אתו, כולם חיבקו אותו. אבל המהרסים והמחריבים לא צריכים עובדות. הם לא למדו את בעיותיה של הונדורס, לא שוחחו עם השגריר שלהם כאן או עם זה שלנו שם, וגם לא חושבים על האפשרות שאפילו אם הרננדז אינו צדיק תפקידנו שלנו הוא דווקא להושיט יד למדינתו המאתגרת. מרוב ליברליות הם בוחרים בחרם-חרם-חרם, תוך שהם מזיקים נזק ישיר לקשרי ישראל באמריקה הלטינית.
הונדורס אינה טיפשה או פראיירית. השגריר שלהם בישראל ראה את המראות ושמע את הקולות ומיהר לאותת לנשיאו שאמנם הממשלה הזמינה אבל התקשורת והשמאל, שהם היינו הך, שוחטים אותו. הרננדז הבין את הרמז וביטל את הביקור. כך ברגע אחד של חמת זעם השמאל על בנימין נתניהו ומירי רגב הפסדנו חבר. עמל מדיני של 25 שנה ירד לטמיון, לתפארת מדינת ישראל.
במשרד החוץ מלקקים את הפצעים. ברשת הפייסבוק הפנימית של העובדים יש חילופי האשמות קשים, בעיקר כנגד גמלאי המשרד, שפגעו בעבודת חבריהם שעדיין בתפקיד. או כפי שניסח זאת אמש באוזני אחד משגרירי ישראל בעולם, "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו".
