האסון במיאמי כמו אירועי קריסה אחרים זעזע את כולנו, אתרי החדשות מלאים בתיאורים של ניסיונות ההצלה, כוחות ההצלה שעושים כל מאמץ על מנת לאתר חיים מתחת להריסות מודעים לכך שיתכן מאוד וימצאו אנשים חיים קבורים מתחת להריסות, הם מוכנים לעשות כל מאמץ על מנת למצוא אנשים כאלו. אלא שמאמצים אלו מעלים דילמות אתיות מורכבות וכבדות משקל.
האם עלינו לנסות להציל אנשים אלו בכל מחיר? גם אם המחיר הוא שהניצולים יהיו סיעודיים ובעלי נזק מוחי קשה לשארית חייהם? אם זה יהיה מצבם אולי יותר נכון להשאירם מתחת להריסות?
ודאי שאנו מאמינים שכל דקת חיים יש לה משמעות ואף מותר לחלל שבת על מנת להציל אנשים אלו אך האם במצבים כאלו נכון לעשות כל מאמץ להצילם? אולי עדיף לנקוט ב"שב ואל תעשה"?
שאלה זו באה לידי ביטוי פעמים רבות גם במצבי חולי מורכבים כאשר נדרשים בני המשפחה לקבל החלטה על טיפול רפואי שתוצאותיו עלולות להיות דומות. שאלות כגון אלו דורשות בירור מדויק בכל מקרה ומקרה.
בבואנו לעסוק בשאלה זו אבקש להדגיש שאין ללמוד ממאמר זה הלכה למעשה ובכל שאלה מעשית יש להתייעץ עם רב הבקי בסוגיות אלו.
אחד המקורות היסודיים לשאלה זו נמצא במסכת יומא:
"מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת… מפקחין עליו את הגל, מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו"
המשנה דנה בשאלה של חילול שבת במצב בו נפלה על האדם מפולת, האם ומתי מותר לחלל שבת על מנת להצילו?
המשנה נוקטת עמדה ברורה שבמצב בו האדם ספק חי יש לחלל שבת על מנת להצילו, המשנה ברורה בהלכות שבת סימן שכט פוסק הלכה למעשה שאפילו אם מדובר על אדם שאין לו סיכוי לחיות יותר מזמן קצר יש לחלל שבת על מנת להצילו שכן כל דקת חיים היא בעלת משמעות.
אמנם, בגמרא בכתובות קד מובא סיפור מותו של רבי יהודה הנשיא שסבל ייסורים גדולים לפני מותו ויש מן הפוסקים שלמדו מסיפור זה הלכה למעשה שאין להאריך חיי יסורין.
בשנת תשס"ו נחקק במדינת ישראל חוק החולה הנוטה למות אשר נועד להסדיר כללי טיפול באדם סופני הסובל סבל וייסורים. חוק זה נשען על העקרונות ההלכתיים המתירים לנקוט בשב ואל תעשה במצב של הארכת סבל לחולה סופני.
ואם נחזור לשאלה בה פתחנו אדם שחלילה יבלה את יתרת חייו במצב של נזק מוחי קשה עלול לסבול סבל רב ומדוע לעשות מאמצים כה גדולים להצילו?
שאלה זו שאל כבר לפני כ-180 שנה בעל ה"תפארת ישראל" רבי ישראל ליפשיץ זצ"ל רבה של דנציג שבגרמניה, מדוע להוציא את האדם מן המפולת והרי על ידי זה ממשיך את כאבו וסבלו ואם לא יפנו את האבנים אותו אדם ימות מהר יותר. מחדש התפארת ישראל יסוד מדהים:
"נ"ל דפקוח שאני [הסרת האבנים שונה מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא], שבהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו, אף שממשיכם יותר, אפילו כך טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים"
אדם הקבור תחת הריסות מבנה סובל סבל כה גדול שהצלתו מבין ההריסות הינה הצלת אדם מסבלו הנוראי ויש לעשות כל מאמץ על מנת לסייע לו. ייתכן וחייו יתארכו אך זה לא יהיה בסבל נוראי כל כך.
במהלך העשורים האחרונים למאה ה-20 גברה תשומת הלב בתחום הרפואה לשאלת איכות חייהם של מטופלים החולים במחלות קשות. הטיפול הפליאטיבי מתאים לכל טיפול רפואי אשר מטרתו הקלה סימפטומית על החולה ובעצם מניעת סבל לאדם חולה, שאולי אין לנו איך להחזירו לחיים נורמליים אך אנו מטפלים בכאבו וסבלו.
אדם הקבור מתחת להריסות בית סובל סבל רב מעצם היותו קבור תחת מפולת האבנים. בעל התפארת ישראל נותן דגש על ההצלה הפליאטיבית שנועדה להקל על סבלו גם אם אי אפשר להצילו לגמרי.
ברור אם כן שבמצב בו נמצאים אנשים לכודים תחת הריסות בית גם אם אנו חוששים שאם נציל אותם הם ישארו משותקים ופגועים ליתרת חייהם אין באפשרותנו לומר שב ואל תעשה. איננו יכולים להניח להם להעביר את השעות האחרונות לחייהם קבורים תחת מפולת של אבנים, סובלים סבל נוראי. על אחת כמה וכמה כשאיננו יודעים באופן מוחלט שכל מי שקבור תחת ההריסות איננו בר הצלה לחיים נורמליים, כבר היו מקרים בעולם של ניצולים בודדים מאירועים טראומטיים.
לסיכום, למרות ההשלכות הקשות שעלולות להיות מפעולות ההצלה יש לעשות כל מאמץ על מנת לאתר נעדרים חיים בכל מצב שהוא ולהעניק להם את הסיוע המיטבי למצב בו הם נמצאים. חלילה לחשוב אולי לוותר ובעזרת ה' שנשמע בשורות טובות ישועות ונחמות.
הרב אריאל וידר הוא ראש אגף קדושת החיים במכון פוע"ה
