כאשר עמד מה שנותר מהמאחז עמונה לפני פינוי, עבדתי בלשכת רה"מ. היו אלה ימים לא פשוטים. מולנו עמד פסק דין חלוט של בית המשפט העליון, שעון הפינוי תקתק, ועבודת הלשכה סבה סביב עמונה.
חלק מנציגי עמונה כמעט גרו בלשכה. התבדחתי אז שהם כבר התפנו מרצון אלינו. עשרות ישיבות, מאות שעות. ראש הממשלה, שרים, היועצים המשפטיים, אנשי הסגל. כל כיוון אפשרי נבדק בידי נתניהו עצמו, הצוות ושרים רבים, כדי להגיע עם התושבים למתווה מוסכם.
המתווים היו נדיבים מאוד, והתקבלו על דעת רבים ממנהיגי ההתיישבות. הציעו לעמונאים כל מה שאפשר היה, ועוד קצת. כך, למשל, לעבור ל"אדמות נפקדים" בגבעה סמוכה, וכך הרעיון להקים יישוב ליד שילה, במקום אסטרטגי, עם פיצויים ואישורים – הפתרון שלבסוף מומש.
ההצעות זרמו, אבל המתיישבים התנגדו להן בתוקף. בית המשפט יכול בעתיד להפוך את ההחלטה, אמרו. חלק מן ההתנגדות הנחרצת אף גלשה לפסים בוטים מדי. קובי אלירז, שהיה יועץ שר הביטחון להתיישבות ואחד מנאמניה, הוכה בעמונה. גם זמביש, שאין צורך להרחיב כאן על תרומתו למפעל ההתיישבות, זכה ליחס דומה. גם עם סמוטריץ' נותקו היחסים בשלב מסוים.
"אנחנו לא מתפנים, לא יקנו אותנו בכסף ולא בנדל"ן", הכריזו המתיישבים העקשנים. "אנחנו לא חיילי פלסטיק של אף אחד… עברו הימים שבהם הורסים יישובים בארץ ישראל ומגרשים יהודים מביתם".
התושבים טעו מבחינה פורמלית. משפטית הם הפסידו, והיו צריכים לקיים את הצווים. אבל הם ראו את הדברים אחרת, מתוך השקפת העולם שעומדת בבסיס מפעל ההתיישבות: מחויבות מוחלטת ונחושה להיאחז בקרקע. הם עלו על קרקע ריקה, בתום לב, והקימו יישוב. אם מישהו בדיעבד מוכיח בעלות פרטית, ראוי לפצות אותו. אבל לפנות יישוב? זה לא צודק ולא פתרון, זה אסון.
רובנו בלשכה הבנו את ההתנגדות העיקשת שלהם. כן, אפילו הזדהינו איתם. זה הרי לא אישי. הם חלק מרעיון גדול של יישוב הארץ, שלו גם אנו שותפים. גם הכרנו היטב את הפוליטיקה של האידאולוגיה הזאת: בכל הנוגע להיאחזות באדמה, כל מי שמסכים לפינוי הוא היריב. ממשלה, משפטנים, אפילו יקירי ההתיישבות, זה לא משנה. קודם כול היישוב.
המתיישבים בעמונה ידעו, והבהירו זאת, שהם לא מייצגים רק את עצמם. הייתה להם תודעת שליחות. הם סמל לשאר ההתיישבות, לממשלה, לעולם. אסור שפינוי יהיה עניין קל ופשוט. אסור להתפנות מרצון ללא תמורה. צריך "לצרוב את התודעה" של ההיאחזות בקרקע. "לא כסף ולא נדל"ן", הם אמרו. רק הזכות לגור בבתיהם. זו תמיד הייתה הפוליטיקה של יישוב הארץ, ואין בלתה.
אין? ובכן, מתברר שיש. בימים האחרונים נפל דבר בישראל. המאחז אביתר בשומרון מפנה את עצמו מרצון, בעבור הבטחות עתידיות מעורפלות מממשלה שמצטיינת בשקרים והפרת הבטחות. ולא רק מפנה את עצמו, אלא בריקודים וצהלות ממש.
עין וושינגטון פקוחה
רב הנסתר על הגלוי בפלא זה. מה גרם לתושבים להתפנות במחול ושיר? כרגיל עם הממשלה הנוכחית, אנו מתמודדים עם תדרוכים מופרכים והדהודים שקריים. כך למשל אמרו לתושבים שאם הסקר שייערך לקרקעות יעלה יפה, הם יורשו לחזור. אבל אם עושים סקר שאולי יעלה יפה, למה קודם כול מפנים? ההיגיון פה הפוך לכל דבר שהתיישבות אי פעם הסכימה לקבל מממשלה כלשהי.
ועוד, הבטיחו שתקום ישיבה באביתר כמעט מיד. והנה, ביום שלמחרת כבר התברר שבמשרד הביטחון מסכימים שתקום רק אחרי שיתבצע הסקר, בעוד חודשים. גם אם יימצא פתרון לעניין, מסתבר שכבר שיקרו למתיישבים שהעניין מנוי וגמור.
זמנים מוזרים; מתנחלים מתפנים מרצון כדי לשמור על האינטרסים של ממשל ביידן, מרצ ורע"ם. מפתיעים יותר היו השבחים לממשלה ולפינוי מצד מנהיגי ההתיישבות
בתדרוכים פנימיים מעלים תועמלני "ימינה" נקודה נוספת: אפשר לסמוך עליהם, מפני שהממשל האמריקני מאפשר לממשלה הזאת יותר חופש, מתוך חשש שתיפול ונתניהו ישוב. טענה מוזרה. ה"חופש" הוא לפנות מתיישבים? אם האמריקנים תומכים בממשלה, מדוע מאלצים אותה לפנות?
ואפילו נניח שזו אמת, מה משמעותה? שהממשל הפרו־פלסטיני והפרו־איראני בארה"ב מזהה שהממשלה נוחה לו. במילים אחרות אביתר – גם אם יקום בעתיד – הוא סם הרגעה למתיישבים, בזמן שהממשל הפרוגרסיבי מקדם מדיניות כוללת שתזיק להתיישבות (ולישראל) כולה.
זמנים מוזרים; מתנחלים מתפנים מרצון כדי לשמור על האינטרסים של ממשל ביידן, מרצ ורע"ם. אבל מפתיע אפילו יותר היה לשמוע את זמירות השבחים לממשלה ולפינוי מצד מנהיגי ההתיישבות הדתית, מבצלאל סמוטריץ', דרך יוסי דגן, ועד דניאלה וייס.
הצלילים צורמים. אם אפשר להלל ממשלה על פינוי יישוב, תם ונשלם עידן ההיצמדות לקרקע. נטישת אביתר היא ויתור על האידאולוגיה של יישוב הארץ. מעתה הכול פוליטי. הרי ברור לכול שהסכם כזה תחת שלטון הליכוד היה נדחה על הסף ומוביל למחאה קולנית של וייס, שביתות רעב של דגן, ונאומי תוכחה של סמוטריץ' בכנסת.
מנהיגי ההתיישבות לא הועילו לה הפעם. הם הפקירו אותה. אי־אפשר לבקש מהציבור להיות יותר ימני בענייני ארץ ישראל ממובילי מפעל ההתנחלות. אם עסקני ההתיישבות עולזים על פינוי מאחז אסטרטגי ואומרים שירה על ממשלת הכחש והרמייה המפנה אותם – כנראה כן מדובר בעניין ש"קונים בכסף או בנדל"ן".
על ההתרחשויות התמוהות הללו משקיפים היטב האמריקנים, ומבינים שתם עידן ההיאחזות היהודית בקרקע. ממשלת לפיד מספקת את הסחורה: פינוי קליל של יהודים ביו"ש, בחסות הימין הדתי. בעזרת התובנה הזאת, אחרי שיסיימו לחמש את איראן בגרעין, יתפנו לקדם את העניין הפלסטיני.
לקראת ההצבעה על הסכם השלום עם מצרים, בדיון בכנסת, קטעה גאולה כהן שוב ושוב את ראש הממשלה בגין. בשלב מסוים פנה בגין ליצחק שמיר וביקש: "אדוני היושב ראש, יש לי בקשה אליו: יואיל להגן עליי מפני הגברת גאולה כהן". כהן חדת הלשון הגיבה במהירות: "אני מבקשת, אדוני היושב ראש, להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה".
הגיעו הדברים לכדי כך שצריך להגן כיום על ארץ ישראל מפני ההפקרות האידאולוגית והפוליטית שחדרה להנהגת ההתיישבות. עסקני יו"ש משתפים פעולה עם הטעיית המתיישבים והופכים לחלק אינטגרלי ממהלך שסופו עלול להיות הקמת מדינה פלסטינית וחורבן ההתיישבות. מוטב שיעשו תשובה כעת, במחשבה תחילה, מאשר יכו על החטא בדיעבד.
