ביום שני כינסו ראשי האופוזיציה מסיבת עיתונאים באולם ירושלים בכנסת. היה קצת מוזר לראות את האנשים שניהלו את המדינה, יושבים באולם גדול וריק ונואמים בנחרצות נגד הממשלה החדשה ואוזלת ידה, בקושי שבועיים אחרי שהוקמה. בנימין נתניהו, אריה דרעי, יעקב ליצמן ובצלאל סמוטריץ' שפכו על הממשלה אש וגופרית וחזו את החורבן הפיזי והרוחני שצפוי לנו בקרוב. נתניהו הצטיין כדרכו עם סלוגנים חדשים. אחרי ממשלת מראענה־רעננה, הוא הודיע כי בנט ייתן את המדינה למנסור עבאס כדי שימכור אותה למחמוד עבאס.
אני לא אומר שהממשלה הזו של בנט ולפיד תצליח בדרכה. קשה מאוד לנהל מדינה כאשר נשענים על 61 מנדטים בלבד בכנסת, עם פערים אידיאולוגיים כאלה ומול אופוזיציה בוטה ונשכנית. אבל לנתניהו צריך להיות ברור דבר אחד. אילו הוא היה מתנהג כמו ראש הממשלה והשרים החדשים, הוא היה יושב היום על כיסאו, אולי לעוד שנים רבות.
נתניהו לא היה צריך להשקיע יותר מדי. רק קצת יחסי אנוש, אמפתיה ונדיבות כלפי שותפים ויריבים. הנה דוגמה מצוינת. ביום שלישי חנך ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד את השגרירות הישראלית באבו־דאבי. לפיד פתח ואמר כי "בנימין נתניהו הוא הארכיטקט של הסכמי אברהם. הוא עבד ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו". לפיד אמר את הדברים ברצון, בלי כאבי בטן. איש לא הכריח אותו.
לדעתי לפיד היה צריך להזמין את נתניהו לבוא איתו לדובאי, וכך היה שובר את הבורסה. בכל מקרה, האפשרות שנתניהו היה נוהג באותה צורה ומפרגן לקודמיו לא קיימת. הוא היה מספר רק איך הם הרסו את הכול, והוא נדרש כעת לתקן.
ביום רביעי האחרון התראיין בגלי צה"ל ברק סרי, היועץ לשעבר של אריה דרעי ואחד המשקיפים הפוליטיים החכמים בסביבה. "נתניהו ודרעי מצטערים היום שהם פספסו הזדמנות", אמר סרי, "לא היה להם שותף נוח יותר מבני גנץ. אני חושב שגנץ בעצמו כואב את הסיפור הזה".
כל כך צודק סרי. נתניהו נהג בגנץ בצורה מחפירה. הוא חתם איתו על הסכם קואליציוני ועשה הכול כדי להכשיל אותו. במהלך העבודה המשותפת ביניהם נתניהו הרס את הלגיטימציה של גנץ, רק כדי שלא יצטרך לעמוד בהסכם הרוטציה ולפנות לו את המקום. מערכת היחסים הזו בין ראש הממשלה לשר הביטחון פגעה במדינה, ובדיעבד גם בנתניהו עצמו. כאשר הציע לגנץ לפני שבועיים וחצי את ראשות הממשלה באופן מיידי, הוא קיבל ממנו סירוב חד־משמעי. גנץ העדיף לשבת ממורמר בממשלת בנט ולפיד, ולא להיות ראש ממשלה עם נתניהו החליפי. כנראה ידע מה מצפה לו.
"אני לא הולך לנשוף בעורפו של בנט", אמר לי לפיד לא מזמן, כשהעליתי בפניו את חוסר הפרופורציה בחלוקת הכוח. "אלה מונחים ששייכים לממשלה הקודמת"
אגב, יחס דומה גילה נתניהו גם כלפי בנט כאשר כיהן אצלו כשר ביטחון בניגוד לרצונו של נתניהו, בתחילת 2020. נתניהו נהג ללגלג על בנט ולהגחיך אותו בעיני אנשים שאיתם דיבר, גם באופן פומבי.
מה יצא לו מזה? א־לוהים יודע. היום יש לנו בסיס להשוואה. בניגוד לנתניהו, בנט ולפיד מנהלים את העניינים בדרך ראויה, לפחות כלפי חוץ. הם מגלים שותפות וזה טוב לכולם, גם לציבור שמבחין ביחסים הטובים בצמרת ולא בשני ראשי מדינה שיושבים חמורי סבר גב אל גב.
לפיד הוא האיש החזק בממשלה. הוא קיבל את המנדט מהנשיא, ניהל מו"מ קואליציוני עם המפלגות השותפות וקבע את הרכב הממשלה. לפיד מחזיק בקואליציה הזו 17 מנדטים, כמעט פי שלושה מבנט. הכוח הזה הופך אותו לראש הממשלה בפועל. אבל אם יפגע בבנט, הוא יפגע גם בעצמו ובסיכוי שלו להחליף אותו בעוד שנתיים. "אני לא הולך לנשוף בעורפו של בנט", אמר לי לפיד לא מזמן, כאשר העליתי בפניו את חוסר הפרופורציה בחלוקת הכוח בממשלה הזו. "אלה מונחים ששייכים לממשלה הקודמת", הוסיף.
לפיד יודע שהסיכוי שלו להגיע לרוטציה קלוש, אבל בינתיים הוא לא עושה תרגילי מנהיגות ולא מזייף במינויי השרים. בנימין נתניהו, וגם אהוד ברק בקדנציה הקצרה שלו, נהגו למנות שרים שלא מתאימים ולפעמים גם לא ראויים לתפקידיהם. כך היו שומרים את השרים ממורמרים, תלויים בהם ומייחלים לעזרתם. לפעמים זה נגמר בקטסטרופה. שלמה בן־עמי היה השר לביטחון פנים בממשלת ברק, בניגוד לכל היגיון. זה הסתיים במהומות אוקטובר 2000 ובוועדת אור, שהדיחה אותו מהתפקיד.
בממשלה הזו השרים נראים מתאימים לתפקידים שלהם, וגם זה הישג. אין כאן מינויים הזויים. גנץ מתאים לביטחון וכך גם לפיד במשרד החוץ, סער במשפטים, שאשא־ביטון בחינוך, חילי טרופר בתרבות ובספורט וזאב אלקין כשר המקשר בין הממשלה לכנסת. גם היחסים האישיים נראים בסדר, ותמיד צריך לזכור כי ממשלות קמות ונופלות בדרך כלל על מריבות ושנאות ולא על אידיאולוגיה. למדנו את המציאות הזו על בשרנו בשנתיים וחצי האחרונות.
מעבר לכל זה, השרים החדשים רואים מול העיניים את בנימין נתניהו וזה רק מחזק את הדבק בקואליציה. האירועים בכנסת בשבוע האחרון, השיח המידרדר, הקללות והאיומים, בעיקר של אנשי האופוזיציה, רק מחזקים את דעתם שהם עשו את הדבר הנכון כאשר הקימו את הממשלה הזו. כמה זמן זה יחזיק מעמד? בשבוע הבא נתניהו יעזוב את בלפור, הכנסת תצא בקרוב לפגרה ארוכה, בנט יטוס לאמריקה, שגרת הקואליציה־אופוזיציה תשתלט בהדרגה, עד המבחן האמיתי בקרב על התקציב, ב־4 בנובמבר.
הפרשן האולטימטיבי
אם תשאלו את חנן קריסטל מה היה הרכב הממשלה של משה שרת, שכיהנה תקופה קצרה בשנות החמישים, הוא ייעלב. זו לא סחורה בשבילו. תשאלו אותו מי היו חברי הכנסת שישבו באופוזיציה לממשלת שרת. אולי זה יחייב עוד קצת מאמץ, אבל גם באתגר הזה הוא יעמוד בהצלחה.
זהו חנן קריסטל. אין ידען פוליטי ממנו, אין שנון וחד ממנו, אין מי שמבין את המהלכים הפוליטיים ומנתח אותם יותר טוב ממנו. אין גם ציניקן פוליטי כמוהו.
לפני מספר ימים יצא קריסטל לגמלאות בגיל 78, אחרי 44 שנים בקול ישראל. הפרשן הלאומי ששידר וניתח בחוכמה את הפוליטיקה הישראלית מאז מהפך 77', סוגר את המיקרופון. פרס ישראל לתקשורת מחכה לו. בהצלחה בהמשך הדרך חנן, מורי, רבי וחברי הטוב.
