הזדמנות גדולה בדמות שנת הקורונה ניצבת בפני החינוך בישראל. צעדים שינקטו כעת, יוכלו להוביל לעליה משמעותית ברמה הלימודית, תוך הרחבה של שורות המצוינות ומתן אפשרות שווה יותר. העיניים נשואות אל משרד החינוך, כי השינויים הנדרשים מתמקדים בפעולות שלו. עליו לשדרג את תכנית הלימודים והמבחנים, להשקיע באיכות ההוראה ולהעניק סמכות למובילי החינוך בשדה.
מדינות אחרות כבר עשו את זה מזמן. בהולנד ובפולין חיברו את התוכן הנלמד בבית הספר אל החיים שמחוצה לו. למשל, בלימודי המתמטיקה, משתמשים במודלים כמותיים ובכלים אלגוריתמיים כדי להבין איך מתפרצת מגפה ומפתחים חיסונים, כיצד טיל מגיע ליעדו ואיך חללית נוחתת על הירח. לילדים מעניין פתאום, כי הם מבינים בשביל מה הם לומדים ומשקיעים.
בפינלנד ובסינגפור צמצמו את היקף החומר כדי להעמיק במה שחשוב. שם מעדיפים איכות על כמות ולכן לא מתפזרים על תפריט טעימות של ידע שטחי וקצר מועד. הם כבר לא מסתפקים בלשנן נוסחאות ולפתור את התרגילים הסטריליים מהספר, אלא שולחים את התלמידים להתמודד בכוחות עצמם עם בעיות מורכבות וחדשות, בעיות אמתיות וקשות מהחיים עצמם.
ביפן ובקנדה משקיעים באיכות ההוראה. המערכת מעודדת את המורים לשכלל מיומנויות במפגשים מקצועיים משותפים. יש להם זמן לתכנן וללמוד ביחד. שיקול הדעת המקצועי שלהם הוא הקובע, כי הם מכירים הכי טוב את הילדים. משרת העבודה שלהם לא נמדדת בשעות משמרת, כי הם לא פועלים על פס ייצור, אלא מומחים שנהנים מאמון ומגיבוי ציבורי.
בניו זילנד ובאסטוניה מעניקים אוטונומיה לבתי הספר. שם השכילו להבין שבשטח פוגשים את תנאי המציאות ויודעים כיצד לפעול. הממשלה היא זו שמגדירה יעדים ומודדת את ההתקדמות, בעוד שבתי הספר מחליטים בעצמם איך להגיע אל היעד וכיצד להשתמש במשאבים. הגישה הריכוזית שמכתיבה מתווה אחיד לכולם, התחלפה שם בהקשבה ובמענה לצרכים השונים של כל קהילה.
בזמן שבעולם מערכות חינוך עברו שינויים גדולים, ישראל קפאה על שמריה. יותר קל להמשיך מלשנות, אבל עכשיו אין ברירה, התלמידים והמורים מצביעים ברגליים. בשנת הקורונה ראינו שאם החומר לא מעניין ולא רלבנטי, הלמידה נזנחת והפערים מתרחבים. כדי שבית ספר יחזור באמת, כדי שהתלמידים יחזרו ללמוד והמורים ישובו ללמד, בית הספר חייב להיות מאתגר ומסקרן עבורם.
מוקד השינוי בכל העולם הוא חטיבת הביניים. שם מתחיל השינוי כי זה הגיל שבו הילדים מעצבים את זהותם. זה השלב שבו הם מתרגמים את החלומות שלהם ליכולות ולהשקעה בעתיד. חטיבת הביניים שלנו היא עדיין רק פסק זמן בין היסודי לתיכון, בעוד שבמדינות אחרות היא חטיבת הלימודים המרכזית. שם נכנסים לעומק של הבנה, לחשיבה וליישום, שם מחזקים יסודות ובונים מיומנויות.
ישראל חייבת להזדרז, כי אנחנו כבר מאחרים את הרכבת והעולם משאיר אותנו מאחור. אפילו דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על כך שהחינוך בישראל לא מכין את התלמידים למיומנויות הדרושות במאה העשרים ואחת. זה לא בשמיים וגם לא צריך להמציא את הגלגל. אפשר וצריך ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות ולבחור את הדרך שמתאימה לישראל.
בשנים האחרונות החלו צעדים ראשונים בכיוון הנכון. מוסדות אקדמיים לוקחים יוזמה ומפתחים חומרי לימוד חדשים המחברים את המציאות אל בית הספר ודורשים חשיבה ברמה גבוהה. רשויות מקומיות ורשתות חינוך לוקחות את החומרים הללו ומעודדות מורים להשתמש בהם. אבל, כדי שהיוזמות המקומיות הללו יתגברו ויתרחבו, משרד החינוך חייב לקחת את המושכות.
אסור לנו לפספס את ההזדמנות. כשמשרד החינוך ייקח את ההגה ויוביל את הדרך, הוא ימצא לצדו שותפים רבים שיתנו יד וכתף.
