"א־לוהים איננו ישות פרסונלית המצווה ומשגיחה על כל פרט בדרך על טבעית, אלא ישות בלתי מוגדרת שאיננה משתנה ואינה משנה את חוקי הטבע; ההשגחה איננה התערבות א־לוהית בדברים המתרחשים בעולם אלא השגה שכלית של האדם; הנבואה איננה פנייה של הא־ל לאדם אלא תהליך פסיכולוגי של השכלה ודמיון שהנביא מוביל עצמו אליו; והשכר על עשית מצוות הינו תוצאה טבעית לחלוטין: חברתית, פסיכולוגית או רפואית". דברים אלו שנכתבו במאמרו של ד"ר שלום צדיק המלמד באוניברסיטת בן גוריון ובישיבת עתניאל הובילו לפרישת הרב שמואל אריאל מצוות הר"מים בישיבה, בטענה שמדובר בדברי כפירה שלא יכולים להילמד בישיבה. וזאת הזדמנות עבורי כבוגר הישיבה להעיר כמה הערות על אחת הסוגיות המרתקות בהגות היהודית לדורותיה – תפיסת הא־לוהות.
האדם חווה את ה' בהתאם למצב התודעה שלו עצמו.birdwatchers paradise, הילי גרינפלד, שמן על בד, 2017. צילום: ליאת אלבלינג, יוצג ביריד צבע טרי שיתקיים במרכז הירידים תל אביב בתאריכים 26־30.4
הקב"ה קיים עבור הרמב"ם?
הפרויקט הפילוסופי הגדול של הרמב"ם היה התאמת יסודות תורת ישראל לעקרונות הפילוסופיה האריסטוטלית, ושיאו בתורת התארים השליליים. עיקרה, דימויי הא־ל המואנשים של התנ"ך הם משל בלבד, כשלאמיתו של דבר הא־ל איננו גוף ולא דמות הגוף ולא "מישהו". הוא א־פרסונלי. אך מה נשאר מא־לוהים אחרי שמפשיטים אותו מכל המושגים האנושיים? "שכל פועל"? התבונה הקוסמית? האנרגיה של העולם? ובמילים אחרות, האם "הקדוש ברוך הוא" היהודי עדיין קיים עבור הרמב"ם? כאן נחלקות הדעות, ונציג מהן שתיים.
כאשר הרב קוק (שמונה קבצים, א, סה) מציג את התפיסה הזו הוא מגיע למסקנה מפתיעה: "שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו אנו, נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכול הוא בורא, א־לוהים". על פי הרב קוק לא א־לוהים נעלם בתפיסה הא־פרסונלית, אלא האדם. במילים אחרות, אלוהים הוא א־פרסונלי לא מפני שהוא לא קיים, אלא מפני ששום דבר לא מתקיים בנפרד ממנו. הוא הישות המוחלטת, ומולו הכול אין. כן כן, זה מזכיר תפיסות מזרחיות שלפיהן אשליית הקיום המנותק היא הגורמת לאדם לחוות את עצמו כיצור אוטונומי. לשיטה זו, ככל שהאדם יתפתח רוחנית וישתחרר מכבלי דמיונותיו הוא ישתחרר מתודעתו הכוזבת ויזכה להתכלל בדבקות עם האינסוף הא־לוהי.
לעומתו, הפילוסוף היהודי־אמריקאי ליאו שטראוס לקח את תורת התארים השליליים למקום שונה בתכלית, ארצי הרבה יותר. מנקודת מבטו של שטראוס הפילוסופיה והפוליטיקה קשורות קשר בל ינותק, והרמב"ם, כפילוסופים פוליטיים אחרים, כתב טקסט אזוטרי המסווה את כוונתו המקורית. הכתיבה האזוטרית מביאה דעות פילוסופיות חתרניות באוזני מי שמסוגל להבינן, ובד בבד מגינה על הדעות המסורתיות באוזני ההמון המאמין בהן. בכך היא שומרת הן על הפילוסוף והן על החברה.
שטראוס מתכתב בעקיפין עם מייסד הפרגמטיזם הפילוסופי האמריקני ויליאם ג'יימס, שבספרו "החוויה הדתית לסוגיה" חקר תופעות של התגלות דתית. ג'יימס הצהיר שהוא לא מתכוון לעסוק בשאלה האונטולוגית – האם הנחות היסוד של הדת על א־לוהים, ההשגחה והנבואה הן נכונות. תחת זאת הוא יבחן את הדתות לאור התוצאה המעשית – מהי התרומה שלהן לחיי הנפש והחברה של המאמין. ג'יימס תמך בדת בנימוק שהיא משפרת את חיי המאמין. ולענייננו, שטראוס טען כי הרמב"ם היה פילוסוף אריסטוטלי המחויב לחקירה מטפיזית רציונלית. כיוון שכך הוא לא האמין בא־לוהי התנ"ך, אולם האמין מאוד בחשיבותן של התורה והמצוות כהכרחיות לקיומה של חברת מופת מוסרית וסולידרית ולכן "המשיך לשחק במשחק הפרשני של כתבי הקודש".
שטראוס נחשב היום לאחד האבות הרעיוניים של השמרנים החדשים בארה"ב, זרם שכולל לא מעט קהילות דתיות המבקרות בכנסייה ומשתתפות בסקרמנטים (מצוות) מבלי להאמין בא־לוהים הנוצרי. הן דוגלות באורח חיים דתי משום שהוא נתפס בעיניהן כבסיס האיתן ביותר לחיזוק ערכי המשפחה וחיי הקהילה. אצל ממשיכי דרכו של שטראוס א־לוהים נכנס לסוגריים והאדם ניצב במרכז. קרבת א־לוהים מתורגמת להעצמת הצדדים הגבוהים יותר באישיות של האדם עצמו. הדתיות מתבטאת באידיאליזם, בחיי שליחות ובהתמסרות למען ערכים.
לוז ההדדיות
בחסידות דחו את הרעיונות הללו על הסף. מבחינתם תפיסות אלו לא רק סותרות חזיתית את ציורי הברית הפשוטים של התנ"ך, אלא מרוקנות את החיים הדתיים מכל מה שהדת ידעה, ואף היה לה האומץ להוסיף על הפילוסופיה. הלוז של החיים הדתיים הוא ההדדיות. מה שנותן להם את עומקם ומשמעותם הוא מערכות היחסים שבין הבורא לנברא: אם כבנים, אם כעבדים, ואם כשולמית אל דודה. רק במערכת יחסים יש משמעות לאוצר המונחים העשיר שהתייחד לקשרים שבין אדם לה': קבלת עול, חרטה, מחילה, תשובה, יראה, תחינה, מסירות. החסידים החזירו את הקב"ה הפרסונלי לקדמת הבמה. הם מבקשים מערכת יחסים עם פנייה והיענות, שהאדם מפתח בתוכה כישרון לתפילה ולשיח דיאלוגי. התפיסות הקלאסיות של השגחה, שכר ועונש, מצווה ועברה, משקפות לדידם מפגש חי בין בורא לנברא. הפער ביניהם אמנם אינסופי, אך ההתעקשות ההדדית לגשר על הפער ולגעת כמים הפנים לפנים היא הליבה החיה של הקיום הדתי.
ואחרי כל זה יש גם דרך שלישית, דרכם של המקובלים שתפיסת הא־לוהות שלהם היא רב ממדית. המקובלים החזיקו בתפיסה פנ־אנתאיסטית שלפיה הא־ל נוכח ברמות שונות – גם ממלא את העולם כולו (א־פרסונלי) וגם ניצב כנוכחות טרנסצנדנטית מחוצה לו (פרסונלי). ברמת הוויה או מודעות מסוימת הוא מופיע כא־לוהי התנ"ך: יש לו אישיות, העדפות, רצונות, דרישות, אפילו רגשות, והוא מנהל מערכת יחסים אינטנסיבית עם ברואיו. במקביל, ברמת הוויה מופשטת וגבוהה יותר, הוא מופיע כאינסוף מוחלט, חסר פנים ושם, בבחינת כי לא יראני האדם וחי.
איך זה לא סותר? המקובלים מדברים על הפערים שבין העולמות השונים. בתרגום לעברית פשוטה אפשר לומר שהאדם חווה את ה' בהתאם למצב התודעה שלו עצמו. מי שחי ביזנס יעשה עסקים עם ה', מי שחי אהבה יחווה אהבה, מי שחי חכמה מופשטת יתפוס אותו בהפשטה. כל רמות המודעות קיימות במקביל.
הרב קוק עצמו מתאר את שתי התפיסות, הא־פרסונלית והפרסונלית, ומכריע לבסוף כשיטת המקובלים. לדעתו התפיסה הפרסונלית של הא־ל הכרחית לכינון המוסר. הרב קוק לא האמין במוסר הקנטיאני שבמסגרתו האדם מתחייב וולונטרית להתנהגות מוסרית. אדם צריך להיות מצֻווה דתית בהתנהגות מוסרית, אחרת הוא "יחפף" כשלא מתאים לו, ואין מִצווה ללא מְצווה. אלא שהוא היה מודע לסכנות של התפיסה הפרסונלית העלולה לצמצם את המאמין בעמדה חרדתית, פסיבית וגלותית, וחווה באופן בלתי אמצעי את ההתגלות המסעירה של הדבקות החופשית. לכן, קבע ששתי התפיסות צריכות להיות קיימות במקביל, ושהן מאזנות ומתקנות זו את זו. "על כן אין תרופה אחרת כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה, שתהיה המחשבה הראשונה (הפרסונלית) מלבישה לעולם את השנייה (הא־פרסונלית), ולא יגלו לעולם כי אם הראשונה בתור לבוש לשנייה, העליונה ממנה. זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין, וה' הוא הא־להים".
