עשר שנים חלפו מאז שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד ופתחה במחאה נגד מחירי הדיור, שהתגלגלה למחאה חברתית גדולה. המנהיגים הפוליטיים שהצמיחה המחאה ההיא כבר נעלמו מהזירה הציבורית. סתיו שפיר ואיציק שמולי, שהתברגו בצמרת מפלגת העבודה, כבר לא בכנסת. גם מדפני ליף לא שומעים. מפלגת כולנו, שהוקמה לא מעט בהשראת המחאה, נמחקה. משבר הדיור לא נפתר, ויוקר המחיה עדיין כאן, אף שחל בו שיפור קל.
ובכל זאת, עשור אחרי, אפשר להצביע על לא מעט אדוות חיוביות שיצרה המחאה ההיא. המודעות של הציבור הישראלי לנושאים כלכליים עלתה, פחתה הסלחנות לשחיתות, צעירים רבים הפכו לאקטיביסטים, וחלק מהמלצות דו"ח טרכטנברג שנכתב בעקבות המחאה יושמו, כמו שינויים במיסוי וחוק חינוך חובה מגיל שלוש.
נפתלי בנט, שהסתובב אז בין האוהלים, רקם לאחרונה ברית נוספת עם יאיר לפיד, מנהיג המפלגה שהישגה ב־2013 נרשם לא מעט לזכות המחאה. זה לא מקרה
בפרספקטיבה של עשור אפשר לפרגן למחאה החברתית גם על היותה מחאה מנומסת, ודאי בהשוואה למחאת בלפור. אף שיוחסו לה כוונות פוליטיות ותמיכה של ארגוני שמאל, הקריאות שעלו מרוטשילד לא היו פוליטיות באופן מובהק, גם לא אישיות. הסלוגן המוביל היה "העם דורש צדק חברתי", והמפגינים דיברו על רווחה ועל בריאות. במחאת בלפור הקריאה המובילה הייתה "לך", והשלטים נשאו גידופים אישיים נגד נתניהו. כמעט כל אירועי המחאה החברתית היו נטולי אלימות, בשונה ממחאות אחרות שחווינו בשנים האחרונות.
אך מעבר להיבט הכלכלי והפוליטי, ישנו היבט נוסף ששווה לבחון במלאות עשור למחאה, והוא ההיבט הסוציולוגי. המחאה החברתית הייתה בסופו של דבר מחאה חילונית ודי תל־אביבית. אמנם באירועי המחאה שהתקיימו בירושלים ובפריפריה היה מעורב גם ציבור דתי, ובתל־אביב נרשם ניסיון של בני עקיבא, "אם תרצו" ו"ישראל שלי" להציב אלטרנטיבה למחאה, אבל בסוף, במבחן המספרים והתודעה ההיסטורית, המחאה של רוטשילד התקבעה בצדק כמחאה נטולת כיפות.
לציבור הדתי היו מגוון סיבות או תירוצים, תלוי את מי שואלים, להתנזר מהמחאה. חלק טענו שזו מחאה של שמאלנים שרק רוצים להפיל את הממשלה, אחרים גרסו שזו מחאה של מפונקים שלא מוכנים להתפשר על דירה מחוץ לתל־אביב, היו תלונות על כך שההפגנות הגדולות החלו לפני צאת השבת, שהמחאה נתמכה על ידי הקרן החדשה, שדפני ליף לא עשתה צבא, ועוד.
באחד מאותם ימי יולי הלוהטים לקחתי את ילדיי הגדולים לסיבוב בין האוהלים של המחאה. לא הזדהיתי עם כל שלט שהונף שם בשדרה, אבל באתי לראות, ובעיקר להקשיב. האמנתי אז, כמו היום, שאם עשרות אלפי אנשים יוצאים מהמזגן למחאה בימים הכי חמים של הקיץ, צריך להקשיב לסיפור שלהם, ולנסות לזקק מתוכו את גרעיני האמת. והיו כאלה.
לקראת סוף השדרה פגשתי עוד כמה מבקרים שבלטו כמוני בהופעתם החיצונית השונה. בין השאר היו שם נפתלי בנט, שכיהן באותם ימים כמנכ"ל מועצת יש"ע, ותמר אסרף, שהייתה רכזת ההסברה של המועצה האזורית בנימין. חלק מאנשי מועצת יש"ע הביעו אז מורת רוח מהביקור של בנט בשדרות רוטשילד, אבל אסרף הייתה אחת מאלו ששכנעה את בנט בחשיבות הביקור. שלוש שנים אחר כך היא הסבירה לי את חשיבותו של הסיור ההוא. "אמרתי לנפתלי שאני מרגישה שלא ייתכן שאנחנו, שמנסים כל הזמן לחבר אלינו את עם ישראל, נשב על ראש ההר, נגיד לכולם לבוא אלינו כדי להכיר ולשמוע, ונתעלם כשקורה משהו למרגלות ההר".
מעֵלי ליפו
היו עוד כמה אישים בציבור הדתי שהביעו תמיכה מסוימת במחאה. ח"כ אורי אורבך ז"ל צוטט אז כאומר שאף שהמאבק הפך לפוליטי, הח"כים הדתיים צריכים להצטרף אליו. הוא גם ביקר ברוטשילד והתראיין בנושא. שלוש שנים אחרי המחאה, הוא עדיין האמין שהציבור הדתי־לאומי היה צריך להיות חלק ממנה. "חבל לי שכל מעשה ציבורי של מחאה חברתית נתפס כשותפות עם השמאל", אמר לי. "הנושאים החברתיים נוגעים לימניים לא פחות ואפילו יותר מאשר לאנשי שמאל". אורבך גם טען שהציבור הדתי־לאומי לא יודע להצטרף להפגנות שהוא אינו יוזם, ופעמים רבות הוא מגלה פרנויה לא מוצדקת כלפי מחאה של ציבור אחר.
בעולם הרבני, אחד הקולות הבולטים שתמכו במחאה, היה הרב יעקב אריאל, שכיהן כרב העיר רמת־גן. הוא אמנם לא הלך למאהל ברוטשילד, אבל קרא לציבור הדתי להקים מאהלי מחאה, והגיע בעצמו למאהל שהוקם ברמת־גן ועודד את המפגינים. הרב אריאל אמר אז שמשבר הדיור צריך להעסיק את כולם, ודאי את הציבור הדתי שצעיריו נוהגים להינשא בגיל צעיר ולהקים משפחות גדולות.
עשור אחרי המחאה, תמר אסרף שהגיעה אז מבנימין כדי לשמוע את הקולות בתל־אביב, עברה בקיץ האחרון מהיישוב עלי ליפו כדי לחוות לתקופה את החיים בשפלה ולהביא את רוח ההתיישבות לגוש דן. נפתלי בנט, שהסתובב אז בין האוהלים ברוטשילד, רקם לאחרונה ברית פוליטית נוספת עם יאיר לפיד, מנהיג המפלגה שההישג הגדול שלה בבחירות 2013 נרשם לא מעט לזכותה של המחאה החברתית. זה לא מקרה. המקשיבים של 2011 הם המקשיבים של 2021. אלו שהאמינו לפני עשור שאפשר ליצור חיבורים עם השמאל בתחומים חברתיים, מאמינים כך גם היום.
גם המחרימים של המחאה החברתית ההיא, הם אותם אלו שמחרימים היום כל חיבור עם גורמים בשמאל. כמו היום גם אז הם לעגו לאלו שביקרו ברוטשילד, גינו אותם וכינו אותם "אידיוטים שימושיים". ההתנגדות האוטומטית הזו מעידה פעמים רבות על חוסר ביטחון עצמי של הציונות הדתית, שממשיכה לעיתים להתנהג כמיעוט נרדף וחשדן. מי שבטוח בדרכו אינו אמור לפסול מראש כל מהלך חברתי רק משום שמעורבים בו בני פלוגתא שלו בסוגיות מדיניות. מי שהזהות שלו ברורה ומוצקה לא אמור לפחד מלהקשיב לקולות אחרים, ולנסות למצוא בהם גרעינים של אמת ופוטנציאל לשיתוף פעולה. אין שום סיבה שדתי ימני ואיש שמאל חילוני לא יפעלו יחד לקידום התחבורה הציבורית, להעלאת הפריון במשק, לשיפור מערכות הרווחה ולצמצום פערי הבריאות בין מרכז לפריפריה. גם משבר הדיור ויוקר המחיה אמורים להעסיק את כל חלקי החברה. עם קצת פחות פרנויה וקצת יותר ביטחון עצמי, אפשר ליצור בריתות ולשתף פעולה, מבלי לוותר על הזהות השונה.
