מדי פעם, כשמזכירים את הנטל הכבד שההסתדרות הכללית ושאר ארגוני העובדים משיתים על המשק הישראלי ובמיוחד על המגזר הציבורי – השכר הגבוה, ההטבות המפליגות וכוח המיקוח שחוסם שינויים נדרשים – מנפנפים תומכי ההסתדרות בדו"ח של ארגון ה־OECD מלפני כשנתיים, שבו נטען לכאורה כי ככלל, ארגוני עובדים תורמים לצמיחה כלכלית. אלא שלפני מספר ימים פרסם אותו ארגון דו"ח נוסף שמתייחס במיוחד לישראל, ובו מוסבר מדוע כאן האמירה הזו לא בדיוק עובדת.
בארגון המדינות המפותחות בחנו את יחסי העבודה במגזר הציבורי בישראל, והגיעו למסקנה כי ארגוני העובדים בתצורתם הישראלית הם חסם לשיפור השירות לאזרח, ובעלי השפעה מזיקה על הכלכלה. על פי ה־OECD, אף כי "מערכות של מיקוח קולקטיבי יכולות לסייע למעסיקים ולאיגודים למצוא פתרונות מועילים הדדית", זה קורה רק כאשר מתקיים "איזון בין הכלה וגמישות" – איזון שבישראל מופר במידה רבה. ארגוני העובדים כאן לוחמניים במיוחד, ואינם מתחשבים באילוצים כלכליים. השפעתם על המשק מרחיקת לכת, בעקבות שליטתה ההיסטורית של ההסתדרות בעבודה המאורגנת בישראל. הדבר מעניק לה כוח ארגוני והשפעה פוליטית וציבורית שאינם מידתיים בעליל, מציינים ב־OECD.
יחסי העבודה בישראל עוצבו בשנות החמישים, בימי מפא"י העליזים ויחסיה הסימביוטיים עם ההסתדרות הכללית, ומאז לא עודכנו. עולם העבודה והכלכלה הישראלית השתנה מאז לבלי הכר, אבל כוחם של ארגוני העובדים נותר על כנו. איגודי העובדים בישראל מחזיקים בידם את האפשרות לשבש ולחסום טווח רחב של רפורמות הכרחיות, בהן הכנסת טכנולוגיות חדשות, ורפורמות שכר וגמישות שיאפשרו לנהל את כוח העבודה במגזר הציבורי בצורה טובה יותר. זו הסיבה שהוצאות השכר במגזר הציבורי בישראל גבוהות בהשוואה למדינות ה־OECD, ומנגד העבודה בשירות המדינה יעילה פחות. ממשלות במדינות המפותחות מוציאות כ־9.5% מהתמ"ג וכ־22% מההוצאה הציבורית שלהן על שכר כוח העבודה במגזר הציבורי. בישראל, לעומת זאת, מדובר בכ־10.5% מהתמ"ג וב־26% מההוצאה הציבורית. אך הוצאות השכר הגבוהות אינן מגיעות למקומות הנכונים, ואינן משיגות את התוצאה המיטבית עבור הכסף הציבורי.
במגזר הציבורי נפוצה התופעה של שכר גבוה למשרות זוטרות או כאלה שדורשות מיומנויות נמוכות, ושכר נמוך יחסית למשרות בכירות או כאלה שדורשות מיומנויות גבוהות. כך קורה שמשרות בסיסיות הן אטרקטיביות מאוד, אבל משרות בכירות נותרות בלתי מאוישות. הדבר נכון במיוחד למהנדסים המועסקים במגזר הציבורי, ששכרם נמוך בהשוואה לשוק הפרטי. המגזר הציבורי בישראל משלם יותר לעובדי מנהל, אך פחות מדי למהנדסים.
הכול מתחיל ביחסי העבודה: ארגוני עובדים יכולים להכריז על סכסוך עבודה ולפתוח בשביתה כמעט ללא הגבלה. אין כמעט נושאים שמוגדרים כנתונים לשיקול דעתו של המעסיק, ומצויים מחוץ להישג ידו של ועד העובדים. כל שינוי בתנאי העבודה – הכנסת מערכת טכנולוגית, מעבר לבניין חדש, ובוודאי החלטות על צמצום עובדים או ניודם ממחלקה למחלקה בעקבות הצרכים המשתנים – חייב להיות מוסכם על העובדים, או שהם מורידים את השאלטר. הדבר מעניק לעובדים כוח מיקוח חזק במיוחד והזדמנויות לסחיטת עוד ועוד הטבות, ומייצר תרבות ארגונית שבה שיחות בין המעסיק לעובדים מתרחשות בעיקר כשיש משבר. האיום בסכסוך עבודה ובשביתה הופך לנשק זמין וקל מדי, שארגוני העובדים ממהרים לעשות בו שימוש.
לא רק אבחנה של הבעיה מציעים ב־OECD, אלא גם דרכים לשיפור ולפתרון. בין השאר ממליצים מומחי הארגון, שבחנו את המציאות הישראלית, להקים מוסדות חלופיים ליישוב סכסוכים שיוכלו לפעול ללא לחץ השביתה; להגן על שירותים חיוניים מפני שביתות, כפי שעושות מרבית מדינות ה־OECD; לנסח מגבלות תקציב ולגבש עקרונות לקביעת קצב הגידול בהוצאות השכר; להגביל את העיתוי והשימוש בהכרזת סכסוכי עבודה, כך שארגוני עובדים לא יוכלו למשל לפתוח בסכסוך עבודה כל עוד יש הסכם עבודה בתוקף; ולהגביל את היקף הנושאים שעליהם מנהלים משא ומתן עם העובדים.
במילים אחרות, אומרים לנו בארגון המדינות המפותחות: העברתם את המפתחות של השירות הציבורי להסתדרות, ולכן אתם לא מצליחים לנהל את המדינה. אם אתם רוצים שירות ציבורי איכותי, יעיל, פרודוקטיבי וחסכוני – תתחילו עם חוקי העבודה. כל פתרון אחר יהיה בגדר פלסטר על מחלת לב כרונית. שום ממשלה לא תצליח לייצר שום רפורמה משמעותית, כל עוד השאלטר נמצא בידיים של ההסתדרות.
