מבקש אני לספר לכם על ניסוי פילוסופי ייחודי שכשל, ומהווה נדבך חשוב בתולדות הפילוסופיה של הדת בתקופה המודרנית. זוהי תנועה רעיונית שהתפתחה באירופה בתקופה המודרנית ואפיינה את ההשכלה: "הדאיזם".
בעבר הבאתי בפניכם את העמדה הפילוסופית הטוענת שקיימים שני תחומים בדת: התחום האחד הוא רציונלי, שהאור הטבעי של האדם יכול להגיע אליו. אך קיים תחום שני, המצוי מעבר לתבונה, והוא כולו מסתורין, ולפעמים אף נוגע באבסורד. את הגישה הזו יכולים אנו למצוא הן בנצרות הן בהגות היהודית. אלא שבנצרות גישה זו הכרחית, מאחר שהנצרות כוללת אמונות מהותיות שהתבונה לא יכולה לקבלם. שתי דוגמאות לכך הן האמונה בשילוש והאמונה באינקרנציה (האל המתגשם בבשר ודם). נושאים אלו הביאו את טרטוליאנוס, מאבות הכנסייה, לומר "אני מאמין מפני שזה אבסורד".
אכן, הנצרות מחייבת את קיומם של שני התחומים – הרציונלי והאי־רציונלי. בפילוסופיה היהודית, לעומת זאת, הדבר איננו מחויב. היו אמנם הוגים שהלכו בדרך זו, אך היו גם פילוסופים יהודים שסברו שהיהדות כולה רציונלית.
כאן מגיעים אנו לדאיזם, שהתפתח בתקופת ההשכלה ושלל לחלוטין כל מרכיב אי־רציונלי שבדת. הנס וההתגלות הפכו למוקד של המאבק הדאיסטי, בהיותם סמל לאי־רציונלי שאותו יש לשלול. לפי הדאיזם, הדרך היחידה הפתוחה לאדם היא התגלות האל דרך הטבע. בלהט רציונליסטי מחק הדאיזם כל מה שמעבר לתבונה, וכך נוצרה דת רציונליסטית, דת טבעית.
החוק האוניברסלי
אולם לדת זו ישנה תכונה חשובה נוספת, האוניברסליות שלה. "דת טבע" זו הינה המכנה המשותף של כלל הדתות, ובו בזמן היא עומדת בעימות ושוללת כל דת פרטיקולרית וממוסדת, היונקת ממסורת דתית־היסטורית מסוימת. הדאיזם שלל גם את האתאיזם, שכן האתאיזם כפר בכל מושגי הדת, אך הדאיזם ניסה לשמור על השפה הדתית ועל האמונה בא־לוהים.
הדאיזם היה הרבה יותר מפילוסופיה דתית. הוא יצר דת מלאכותית חדשה, שהייתה צריכה להתחרות עם הדתות ההיסטוריות. הדת הזו באה בשם הטבע. המושג "דת טבע" מתקשר אל מסורת הגותית נוספת, רבת ענפים ופורייה מאוד, שבמרכזה "חוק הטבע". זוהי אמונה בקיומה של מערכת חוקים בסיסית הנמצאת מעבר למסורות פוליטיות או חוקתיות מוגדרות, כמו למשל חוקי אתונה או חוקי ספרטה. הטענה היא שבבסיסן של מערכות חוקים שונות אלו קיים "חוק אוניברסלי". מעבר לחוק הקונבנציונלי, "ההסכמי", השרירותי, ה"נומוס" – קיים חוק טבעי, אוניברסלי, שמקורו ב"פיסיס", הטבע.
בשם החוק האוניברסלי הזה ניתן לבקר את החוקים הפרטיקולריים, ואף לשנות את פני החברה. גישה זו מציגה גם תזה היסטורית, ולפיה החוק האוניברסלי קדם למערכות החוקים בחברות השונות, שאינן אלא הסתאבות שלו. יש כאן אידיאליזציה של האדם הפרימיטיבי, הפרא האציל, שחי במצב הטבעי והמושלם, בעוד אנו חיים בחברה מלאכותית שהתקלקלה. גישות אלו דיברו על מסד בסיסי המשותף לכל התרבויות וטענו שעלינו לחזור אל הטבע ואל חוקיו, ולא אל מסורת חוקית, משפטית או דתית מסוימת.
הרעיון של "חוק הטבע" עתיק ימים הוא, ופותח על ידי חכמי הסטואה היוונים. למרבה הפלא הוא שרד עד העת החדשה, למרות סימני השאלה הרבים שהוא מעורר. אחד הביטויים החשובים ביותר של גישה זו מצוי במפעלו של המשפטן ההולנדי בן המאה ה־17, הוגו גרוטיוס, שרבים רואים בו את מייסד המשפט הבינלאומי. "חוק הטבע" עשוי לגשר בין מערכות החוקים השונות, שהרי לכל מדינה מבנה משפטי משלה. האם יכולים אנו להשוות או להעדיף מערכת אחת על השנייה? האם יש בידינו לבקר מבנה משפטי כלשהו על בסיס מבנה אחר? האם קיים קריטריון אבסולוטי לביקורת מעין זו? כאן באה הפילוסופיה של "חוק הטבע" – המשפט הטבעי, שלכאורה מאפשר זאת.
זוהי קונספציה של חוק יסוד, בסיס משותף לכל המבנים המשפטיים. ניתן לראות חוק זה, ובעקבות כך גם את "דת הטבע", כמינימום הכרחי. אך הדאיזם תפס זאת גם כמקסימום. "דת הטבע", כמו "חוק הטבע", מכילה את האמת כולה ועליה אין להוסיף. הדאיזם הפך את המסד הרציונלי של הפילוסופיה הקלאסית לאמת המידה הדתית היחידה, כך ששחזור מסד פילוסופי זה מאפשר לבקר את המבנים הממוסדים של כל דת ואת חוקיו של כל עם. קונספציות כאלה של דת טבעית, בווריאציות שונות, התפתחו במאות הי"ז והי"ח, והשפיעו גם על רעיונותיה של המהפכה הצרפתית.
טענתו של אוריאל ד'אקוסטה
היו גם דאיסטים יהודים. אוריאל ד'אקוסטה, מצאצאי האנוסים בפורטוגל שחזר ליהדות בהולנד, הוא דוגמה לכך. נדגים זאת באמצעות קטע מתוך "דוגמת חיי אדם", האוטוביוגרפיה הרוחנית שלו. בעודו מתאר שלב מאוחר של התפתחותו, כותב ד'אקוסטה:
ידעתי ששונאי, למען הבזות את שמי בעיני ההמון התועה, אומרים הלא בכלל בן בלי דת הוא, לא יהודי לא נוצרי ולא מוחמדי. אוי פרוש (מילת גנאי ליהודי בספרות הנוצרית; ש"ר), שמע נא מה שהנך דובר. הרי בסנוורים הוכית, ולמרות היותך להוט להרע ולהזיק, עיוורונך מעבירך על דעתך … כבר אני שומע את הודאתך שישנה עוד דת אחת שהיא דת באמת ושעל ידה יכולים בני אדם למצוא חן וחסד בעיני אלוהים. אם כל העמים… היו שומרים אותן שבע מצוות, ואחרים שקדמו לאברהם שמרו אותן לפי מסורותיכם, כי אז זה היה מספיק להצלת נפשותיהם. כי הנה כי כן, גם לפי דעתכם אתם, ישנה עוד דת אחת, שהרשות בידי לנטות אחריה, למרות היותי מיוצאי ירך היהודים ולכן אחלה את פניכם, חנוני נא להתערב עם האחרים האלה, ואם לא אוכל לקבל רשות זאת מידכם, אז בעצמי אקחנה לי!
בהתאם לגישה המצויה כבר בימיו, מזהה אוריאל ד'אקוסטה – בצדק מסוים – את הדת הטבעית הזו עם מצוות בני נח, שגם הם מהווים רובד אוניברסלי של הדת היהודית. ד'אקוסטה היהודי רוצה לחזור אל הדת האוניברסלית הקדומה המסומלת על ידי אותן שבע מצוות. ד'אקוסטה הפך דאיסט. הסוף היה טרגי: הוא נדחה על ידי הקהילה היהודית ובסופו של דבר התאבד.
הדאיזם היה ללא ספק הניסוי הפילוסופי הרציני ביותר בכל התקופות, ניסוי פורה שכשל.
