אחת השאלות השנויות במחלוקת בין תומכי השותפות הפוליטית הציונית עם רע"ם לבין מתנגדיה, נוגעת במניעים האמיתיים העומדים מאחורי הצטרפותה לקואליציה: האם הריאליזם הפוליטי אכן ניצח ורע"מ הניחה את שאיפותיה הדתיות-לאומיות בצד, או שסדר היום האזרחי המוצהר הוא רק מניע אחד שמאחוריו מסתתרים מניעים אחרים בלתי-מוצהרים?
על שאלה זו ואחרות עשוי להשיב מסמך חשוב ולא כל-כך מוכר: פסק ההלכה הייחודי שהתיר את ההשתתפות של רע"ם במוסדות השלטון של המדינה הציונית. מסמך שאיננו מפורסם ואיננו נגיש לציבור. ככל שכותבת שורות אלה ניסתה להשיגו כדי לקבל מושג על תוכן הפסק, העלתה חרס בידיה. על-כן, היא נשענה על ספרו של ד"ר איאד זחאלקה, "אסלאם ושריעא בישראל", שיצא לאור ב-2017. הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט של המחבר שנכתבה כמה שנים קודם ועוסקת בהתפתחותה של ההלכה האסלאמית בישראל בהשוואה לדוקטרינת הלכות המיעוטים, פִיקְ אל-אַקַלִיַאת, שפסק ההלכה של התנועה האסלאמית נשען עליה.
הפִיקְ אל-אַקַלִיַאת (מחשבת בני המיעוטים) מבוסס על הזרם הוַסַטִי ("האמצעי") מבית מדרשם של האחים המוסלמים, ומעמיד לרשות המיעוטים המוסלמים החיים במדינות המערב מנגנוני הלכה מקלים, שנועדו לספק פתרונות הלכתיים תוך התחשבות בנסיבות חייהם הייחודיות. המטרה היא לאפשר למוסלמים אלה לשמור על זהותם הדתית, תוך צמצום ההתנגשות בין החוק והמנהג המוסלמי לבין חוקי המדינה המודרנית תחתיה הם חיים. מדובר בתשתית ענפה ועשירה של עקרונות פרשניים המגמישים את ההלכה ומקלים על השמירה עליה בשורה של סוגיות כגון: שירות-צבאי, תשלומי מיסים, עסקאות ריבית, מעמד אישי (נישואין וגירושין אזרחיים, אפוטרופסות, משמורת ומעמד האישה) והשתתפות פוליטית. הפִיקְ אל-אַקַלִיַאת באירופה, בארה"ב ובקנדה, אף דוגל בהשתלבות אזרחית ממשית של המיעוט האסלאמי ורואה במדינה המערבית, "ארץ הברית" (דאר אל-עהד), ישות נאורה וצודקת, שאין צורך לשנותה. מכאן הטענה כי מדובר בזרם מתון.
את התנועה האסלאמית בישראל, משמשת דוקטרינה זו בעיקר בדיני הפולחן ובתחום המעמד האישי הנחשב מרכיב מרכזי במסורת ובזהות האסלאמית. במישור המדיני והפוליטי היא איננה תקפה למקרה הישראלי. מרחבי הגמישות והתמרון שלה צרים ומגבילים את יכולת ההשתלבות האזרחית, אם בכלל.
החלטתו ההיסטורית של מייסד התנועה, שיח' עבדאללה נימר דרוויש, ב-1996 להתיר את ההשתתפות הפוליטית התבססה בתחילה על פסק הלכה שנשען על הפִיקְ אל-אַקַלִיַאת, וששלח אליו שיח' אחמד אל-קטאן, פוסק הלכה אסלאמית מכווית.
ב-2002, בעקבות אירועי אוקטובר 2000 , עדכן שיח' עבדאללה בעצמו את ההיתר ההלכתי ומועצת השורא חתמה עליו. אירועי אוקטובר 2000 שנולדו מתוך הזדהות עם האינתיפאדה השנייה, שמשו תירוץ נסיבתי לצורך דחוף להגן על האינטרס הציבורי של המוסלמים: פסק ההלכה טוען כי המיעוט הערבי בישראל נתון בסכנה קיומית מצד התעצמותם של כוחות יהודים קיצוניים, והמדינה חותרת לשלול את הלגיטימיות של המיעוט הערבי, לדחוק אותו ממוקדי ההשפעה, ולהעבירו לחיות בגיטאות כהכנה לביצוע תוכניות טרנספר וגירוש.
עוד נטען, כי להשתתפות הפוליטית יש תכלית עליונה של חיזוק הקריאה לדת האסלאם ו"קידום המיזם האסלאמי כחלק מן ההתעוררות האסלאמית בעולם". העשייה הפוליטית היא חלק ממגוון פעילויות המיועדות כולן להטפה לדת האסלאם כדי לבנות את הפרט והחברה, וכדי לשמור על האדמה ועל הזהות. ההשתתפות הפוליטית היא כלי למאבק בגזענות ובעושק של ממשלות ישראל, הן במישור הפלסטיני והן במישור הישראלי הפנימי. השגת עמדות ציבוריות, חדירה לעומק הממסד הישראלי לשם הגנה על הציבור הערבי ועל הציבור הפלסטיני "בשטחים", נחשבים להישגים חשובים, כדי להגן על האינטרס האסלאמי, ועוצרים את הפקרת האומה הערבית בידי "העושקים", ומגנים על האדמות הערביות, על הזהות האסלאמית, על אל-אקצא וההקדשים.
אם כך, באשר לשאלה שהוצגה בפתח הדברים, האם רע"ם מובילה פרדיגמה חדשה להשתלבות אזרחית של הציבור הערבי ומניחה בצד את שאיפותיה הדתיות-לאומיות?
ראשית, פסק ההלכה איננו יצירה המקפלת בתוכה חזון לשותפות פוליטית ולהשתלבות אזרחית כפי שמתאמץ מנסור עבאס לשווק בתקשורת ולשותפיו הפוליטיים. אין זכר לבשורה חדשה במונחים של "שותפות", "דו-קיום" ו"אזרחות טובה" הרומזים להדדיות בין האזרחים הערבים לבין המדינה וקבלה מרצון של המדינה. המוטיבציות להתיר השתתפות פוליטית מוּנָעוֹת מעוינות למדינה הנתפסת כאויב ולא מרצון טוב ומתוך שאיפות דתיות-לאומיות ברורות. ההנמקות המוסריות והאידיאולוגיות להיתר מתבססות כולן על גישה לעומתית ובדלנית שאיננה מתיישבת כלל וכלל עם צלילי מוזיקת ההשתלבות האזרחית שמקדם עבאס: ההיתר משמר ומטפח את מבני הכוח הרעיוניים של השיח הלאומי-דתי הבדלני, ומעמיק את תחושת הניכור כלפי המדינה. השימוש במונחים של "אינטרס אסלאמי" ולא "אתגרים חברתיים" מבהיר כי ההשתלבות המוצהרת איננה אלא "חדירה" חתרנית חד-כיוונית למעוזי השלטון במטרה לקדם את האינטרסים של המוסלמים והפלסטינים ולא כדי להביא לשותפות היסטורית, ולשיפור תנאי החיים של הציבור הערבי במדינה, כפי שמנסה לשכנע עבאס.
למעשה, קו אחד עובר בין פסק ההלכה המתיר את הכניסה החתרנית של רע"ם למוסדות השלטון לבין עמדותיה הרשמיות והתנהלותה הפוליטית בסוגיות ליבה אזרחיות ולאומיות כאחת: כך לדוגמא, בהצבעה שנערכה בשבוע החולף, על הארכת הוראת השעה לביטול הפטור למלש"ביות דתיות, הצביעה רע"ם ביחד עם הקואליציה. זאת, בעוד שהתנועה הדרומית אוסרת איסור חמור על שירות אזרחי לצעירים ערבים ומגנה את מי שבוחרים לשרת. מכאן, כי "השתלבות אזרחית" למוסלמים בישראל מתאפיינת בחד-צדדיות: מותר לקבל. אסור לתת. השירות האזרחי, ערך חברתי-שוויוני למהדרין, הזדמנות לנתינה נשגבה, לסלילת הדרך להשתלבות האזרחית, ולהתפתחותם האישית של צעירים ערבים, מוקצית מחמת שיקולים דתיים-לאומיים, של אי-הכרה במדינת ישראל והתנגדות לשלב פעולה עם מוסדותיה, אף כשמדובר בשירות למען הקהילה המוסלמית. זאת, על-אף הצהרותיה של הנהגת התנועה כי היא מכירה בקיומה של מדינת ישראל כעובדה מוגמרת. וכאן עולה דוגמא נוספת:
התנועה האסלאמית, ככל תנועות הבת של האחים המוסלמים בעולם, נאמנה לדוקטרינת הפיק אל-אקליאת, רואה במדינת המערב "ארץ הברית", ישות נאורה וצודקת, ודוגלת בהשתלבות אזרחית ממשית של המיעוט האסלאמי בה. אך במדינת ישראל היא רואה "ארץ מלחמה" (דאר אל-חארב) ומשום כך אוסרת על צעירים לשתף פעולה עם מוסד השירות הלאומי-אזרחי. זאת על אף טענת אנשי הפלג כי הם מכירים בקיומה של מדינת ישראל. וכאן, חשוב לדייק: אכן, פסק ההלכה מקבל את קיומה של מדינת ישראל. אך רק כעובדה מוגמרת. צפרדע שצריך לבלוע. לא מתוך הכרה בזכויות הדתיות וההיסטוריות של היהודים במדינת ישראל, בירושלים, ובהר הבית.
ולבסוף, נאמן ללשון פסק ההלכה, עבאס מדבר בתקשורת "אזרחית" בעברית ו"דתית-לאומית" בערבית. אחד הביטויים המאלפים לכפל הלשון נצפה בראיון שהעניק לחדשות 12 בתקופת הבחירות ובו דרש: "הימין צריך להחליט אם הוא הימין של ז'בוטינסקי או (ש)הוא הימין של סמוטריץ'". אלא שבנאום הבכורה שלו בכנסת במאי 2019 הבהיר, בעברית, שגם אם הימין יבחר בדרכו של ז'בוטינסקי "לעולם לא נכנע ולא נשלים עם התבוסה ולא נקבל את תוצאות הנכבה". עבאס רוצה שהימין יבחר בז'בוטינסקי אבל שהאזרחים הערבים יבחרו בחסן אל-בנא.
לאור המסקנות העולות מן השפה והרטוריקה של ההיתר ההלכתי המתון, ושל התנהלותם של התנועה האסלאמית ומנסור עבאס, נראה כי הטענות שהריאליזם הפוליטי ניצח על אידיאולוגיית ההתנגדות למדינה היהודית עלולות להתברר כמוקדמות מדי.
