המבחן הקשה שיאלץ את האגף הימני בממשלה להתקפל עדיין לא הגיע, והממשלה קיימת כבר שלושה שבועות. ריקוד הדגלים שנדחה פעמיים בימי הממשלה הקודמת צעד ללא הפרעה עד שער שכם. הבלונים מעזה – הטרדה טרוריסטית מתמשכת שלא נתקלה בתגובה קשה בשנים האחרונות – הופסקו אחרי תקיפת תגובה צה"לית נרחבת. גם במתווה אביתר שנחתם בסוף השבוע, הוויתור המרכזי הוא של האגף השמאלי שנאלץ לראות כיצד ממשלה עם מרצ מחליטה בפועל על הקמת יישוב חדש ביהודה ושומרון אחרי שנים ארוכות של יובש (מלבד עמיחי שנבנה עבור תושבי עמונה שפונו בימי ממשלת נתניהו).
בנט ושקד, סער ואלקין עוד ייבחנו בהמשך, ומן הסתם גם יידרשו לפשרות אידאולוגיות כדי לקיים ממשלה כזו, אבל נכון לעכשיו מי שמוותרת על האידאולוגיה משיקולים פוליטיים זו דווקא האופוזיציה שפועלת נגד ערכיה שלה, כדי להביך את האגף הימני של הממשלה. הם לא נאבקים במעשיה הרעים אלא דווקא באלו הטובים. מתווה אביתר שנחתם כולל נוכחות צבאית נרחבת ורצופה, משאיר את התשתיות ואת הבתים על תילם, ובקרוב, גם אם לא בא' באלול כפי שקיוו תחילה, הישיבה תוקם והמשפחות כנראה ישובו למקום. גם מי שמפקפק בקיום סעיפי ההסכם העתידיים מבין שיש כאן הישג לא מבוטל להתיישבות, מול דרישת שר הביטחון גנץ ובכירי הצבא לפנות באופן מיידי את היישוב הלא מורשה. ההתיישבות כולה נבנתה בסדרה של פשרות דומות.
כל זה אינו מרכך את הכעס של חלק מתומכי נתניהו שניסו לסכל את הפשרה, וכעת מכלים את זעמם במתיישבי אביתר המסורים. היטב חרה להם על המאחז שלא עמלו בו, אבל תמונות חורבנו היו משרתות אותם פוליטית. הם בנו על תמונות של דחפורים, אש ותמרות עשן, לא על חתימה אלגנטית ולחיצת יד עם יוסי דגן ודניאלה וייס.
האיומים שמשמיעים עסקני פוליטיקת הזהויות על פרימת הברית בין המתנחלים לקהל המסורתי של בוחרי הליכוד אינם פרשנות קרה של המצב, אלא ניסיון אקטיבי ומכוער לקרוע את הברית הזאת, עונש על כך שהעדיפו את האינטרס של ההתיישבות, פשרה נוסח אלון מורה שבסופה עוד יישוב חדש בארץ ישראל, על פני האינטרס הפוליטי של נתניהו, הכולל פינוי, הרס והתנגשות בין הממשלה החדשה לחלוצי אביתר.
כדי להבין מי ניצח די להאזין לחברי הקואליציה ממרצ: "תחושה צורבת של תבוסה", צייץ מוסי רז, "גם ממשלת השינוי עובדת אצל המתנחלים". חברתו מיכל רוזין קוננה בפוסט ארוך על "פרס לעבריינות", וטענה שהכשרת אביתר "מטה את מדיניות הממשלה לצד אחד". ובהארץ התריע מאמר המערכת על "שתיקה מטרידה משמאל" מול "ניצחון מובהק של הימין המתנחלי".
אבל עם כל הכבוד לסוגיית אביתר שממילא לא הונחה על שולחן הכנסת, המבחן המעשי יהיה בשבוע הקרוב עם חוק האזרחות: אחרי הדחיות, ביום שני הוא יעלה להצבעה, יממה לפני שיפוג תוקפה של הוראת השעה המונעת איחוד משפחות. באופוזיציה אומרים שלא ישמשו רשת הביטחון של הממשלה הנשענת על רע"ם, ואכן לא נדרש מהם לעזור, אלא רק לא להפריע. די בכך שלא יתייצבו במליאה להצביע נגד, והרוב יובטח בקולותיה של הקואליציה.
דרישותיה של רע"ם להקלות בחוק לא נענו על ידי שרת הפנים איילת שקד ולכן היא צפויה להצביע נגד או להיעדר, וגם במרצ הכריזו על תג מחיר בעקבות אישור מתווה אביתר והחליטו שלא להצביע בעד החוק. אבל גם בלי אלו, כחמישים חברי כנסת מהקואליציה יתמכו בחוק כלשונו. הסיכוי היחיד שהחוק הנחוץ ייפול הוא הצבעה אקטיבית נרחבת של האופוזיציה נגד העמדה הקבועה של הימין (ושל רוב מפלגות השמאל הציוני, מהאופוזיציה) במשך 17 השנים האחרונות.
הכעס על הממשלה מובן. הניסיון להפיל אותה מתבקש ולגיטימי. צודקת האופוזיציה שבקואליציה החדשה חברים גורמים לא ציוניים המתנגדים לחוק. אבל הפתרון לכך הוא בקידום הצעות שיאתגרו וימשכו את הממשלה מימין, כמו חוק ההגירה של ח"כ שמחה רוטמן, ולא בהצטרפות למפלגות הערביות בהצבעה נגד.
מהלך כזה, בשם הטרלת ממשלת בנט־לפיד, דומה למי שמוכן להוציא לעצמו עין אחת רק כדי להוציא לחברו שתי עיניים, אלא שהפעם זה הפוך: הממשלה לא תיפול אבל תובך, ותאבד עין אחת. האופוזיציה שתהיה חתומה על הביזיון באצבעותיה תאבד שתיים, אבל הנזק האמיתי יהיה לא למחנה פוליטי זה או אחר, אלא למדינת ישראל.
לילות המליאה הארוכים מתישים אומנם את חברי הכנסת, אבל הם בשורה דמוקרטית מרעננת: אחרי שנתיים של נדודים, זירת המאבק חזרה למליאת הכנסת. בקדנציה הקודמת התרחשו העימותים במליאת הממשלה, בזום בדרך כלל. כיפופי הידיים והצעקות היו פנים־קואליציוניים, בין הממשלה לממשלה שבתוך הממשלה, עד שכמעט שכחנו את המודל הישן של קואליציה מול אופוזיציה. מערכת היחסים בין בנט ולפיד, נכון לעכשיו, הפוכה מזו של נתניהו וגנץ. הם נפגשים בקביעות, מפרגנים זה לזה ולשאר השותפים, אידיליה שתחזיק אולי עד אחרי התקציב. אז, בהיעדר איום חיצוני מוחשי, הקואליציה תתפנה לריב בתוך עצמה.
שנת הקורונה וחילופי ארבע כנסות בשנתיים ריסקו את העבודה הפרלמנטרית. חברי הכנסת חזרו לעבודה אנרגטיים, אולי קצת יותר מדי אם לשפוט לפי ההתבטאויות, אבל ספק אם רוח הקרב הזו תחזיק מעמד לאורך זמן. בשידור חי בפייסבוק בארבע לפנות בוקר הודיע נתניהו: "לא ננוח עד שנעיף אותם. הלילה עוד ארוך". שני לילות אחר כך, הוא עצמו כבר נעדר מההצבעות במליאה. "לא היה גיוס מלא, נתניהו נעדר באישור יריב לוין", הסבירה לשכתו לחברי הכנסת המופתעים בליכוד, שיום קודם לכן עברו שיימינג בחשבונות המפלגה ברשתות החברתיות על כך שנעדרו מחלק מההצבעות.
חברת הכנסת קרן ברק, אם חד־הורית, עלתה מתנצלת לשידור כדי להסביר מדוע נאלצה לצאת כדי לפגוש את בנה. גם ח"כ פטין מולא, תושב ירכא, שהואשם בהיעדרות כפולה, נשבע אמונים לליכוד מול כל מיקרופון. אבל בכירים יותר כמו יולי אדלשטיין (שהתקזז עם שר החוץ לפיד שטס לאמירויות) ואבי דיכטר (שהתקזז עם שר הביטחון גנץ), עשויים לאבד סבלנות. מי שכבר הודיע שיתמודד על הנהגת הליכוד, לא רווה נחת מבדיקת הנוכחות שנעשתה לו בחשבונות הרשמיים של המפלגה.
דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, מודאג יותר מהאפשרות שתוטל משמעת אופוזיציונית להצביע נגד חוק האזרחות. הוא עדיין לא שכח את עמדת גורמי הביטחון, בעיקר מהארגון שבראשו עמד, בדבר נחיצות הוראת השעה בעניין חוק האזרחות, כפי שהוצגה לשרי הממשלה הקודמת. גם אופיר אקוניס, יובל שטייניץ ואחרים מעדיפים להיעדר מהמליאה.
ההצבעה הזאת חושפת את סדקי הקואליציה אבל עשויה לערער גם את הדבוקה באופוזיציה. גפני כבר הזהיר שאם הליכוד ישבור את המשמעת האופוזיציונית ולא יצביע נגד חוק האזרחות, גם יהדות התורה לא תהיה מחויבת לה. המפלגות החרדיות בינתיים הן סיעות האופוזיציה הלוחמניות ביותר במשכן: הרטוריקה הקשה בנאומים משותפת לכמעט כל חבריהן, והם גם אלו שהכשילו את ההבנות לצמצום הפיליבסטרים, שנועדו להרוויח מעט שעות שינה לחברי הכנסת בשני הצדדים.
לעומת זאת, במחנה החרדי החוץ־פרלמנטרי אפשר לזהות סדקים ביחס לממשלה ופעולותיה: הבולט ביותר הוא מינוי הרב מרדכי קרליץ לחבר ועדת החקירה לאסון במירון, בהסכמתו ובברכתו של נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה הרב גרשון אדלשטיין. בדיווח בביטאון הליטאי הרשמי יתד נאמן נכתב במפורש כי "ברור הדבר שהציבור החרדי כאיש אחד נחוש שלא לשתף פעולה עם הממשלה הזו", אבל דווקא ההדגשה הזו מסגירה את המהפך מהחרם החרדי וההתנגדות לוועדה, לשיתוף פעולה מלא עד כדי שיגורו של עסקן חרדי בכיר כנציג הרבנים.
קרליץ הוא דמות חריגה בנוף: ראש עיריית בני ברק לשעבר, בן למשפחת החזון איש המיוחסת, בשר מבשרה של האליטה הליטאית. הוא היה חבר בוועדת טל כשליחו של הרב שטיינמן, ממנסחי אמנת כינרת, וכיום מראשי החינוך העצמאי והנהלת יתד נאמן, מקורב לחלק מהרבנים הבכירים ומצוי בבתיהם אף יותר מחלק מחברי הכנסת של "דגל". ועם כל זאת, קרליץ נחשב עצמאי מאוד. המינוי שלו מבריק (אגב, אינני מכיר אותו אישית. שוחחנו בשבוע שעבר כשלושים שניות לקוניות בטלפון), ומלמד על הבנת עומק בפוליטיקה הפנים־חרדית. מי שנתן את הטיפ לנשיאת העליון חיות ידע היטב מה הוא עושה.
גם ברשויות המקומיות החרדיות מבינים שלא יוכלו להשתתף בחרם. באותו יום שבו ח"כ מאיר פרוש זעק מרה מעל דוכן הכנסת נגד הממשלה, בנו, ראש עיריית אלעד ישראל פרוש, אירח בכבוד את יועז הנדל, שר התקשורת של אותה ממשלה.
