לחברה שלי, מורה בתיכון, יש שישה ילדים. השבוע כששוחחנו ביננו היא אמרה לי בקול עייף ומיואש: "אני יוצאת מהשנה הזאת בזחילה".
חשבתי שהיא קצת מלודרמטית, אבל כשראיתי את הדמעות שלה, שקופות ועגולות, מתגלגלות במורד הלחיים, הבנתי שהיא רצינית.
"איזו שנה זו הייתה" היא הוסיפה באנחה "כל כך הרבה שעות של למידה מרחוק. גם זומים וגם להשתלט על הבלגן שבבית. לא היה לי יום ולא היה לי לילה".
ניסיתי לומר לה כל מיני קלישאות שכל הכבוד לה ושהנה הכול מאחורינו, לרמוז לה שעכשיו היא יכולה להנות מהחופש ולנסות להבין, למה דווקא עכשיו היא נזכרת להישבר? והיא ענתה לי מעל כוס של קפה הפוך קטן וקוראסון שקדים "עכשיו אני בוכה, כי רק עכשיו אני יכולה."
עם סוף שנת הלימודים אנחנו גם נושמים את האדים האחרונים של הסגרים שהיו. אני משערת ששנת הקורונה הזו עוד תיחקר. אני בטוחה שלא יתנו לשנה טעונה שכזאת לחלוף, בלי לבדוק את שובל תופעות הלוואי וגלי ההדף שהשאירה אחריה. בטח, כבר עכשיו יושבים חוקרים חרוצים ואנשי רוח וממלאים דו"חות אקסל במספרים ואותיות צפופות, מנסים לנתח מה קרה פה מבחינה כלכלית ותרבותית, ריגשית וחברתית. ברור לכולנו ששנה שבה שהינו בתוך קפסולת זמן, נסגרנו מפני העולם, הצצנו אליו מפוחדים מאחורי מסכה והקפאנו את חיינו, ברור לכולם, ששנת הקורונה השפיעה עלינו. נשים גברים, מבוגרים קשישים וילדים.
כולנו חרדנו, והתאמצנו וגילינו שבקצה גבול היכולת, קיימת עוד קצת יכולת.
ואחרי הפגישה שלנו הבנתי שיש קול סמוי שהתאמץ בשקט, ורק עכשיו הוא מרשה לעצמו לפתוח חלון ולהסדיר נשימה.
אז אולי זה לא פוליטקלי קורקט להבחין בין אבות לאמהות אבל לרוב, מציאת 'הסידור' לילדים היה לרוב נתון לאחריותן של האמהות והעובדה שהילדים נשארו השנה בבית למשך תקופה ארוכה דחקה הרבה אימהות עמוק אל הפינה.
כי בקורונה המעייפת הזו, כל העוגנים שהתרגלו אליהם נסחפו אי שם. נעלמו המסגרות, גני שעשועים, מתחמי הג'ימבורי והסבתות ששומרות. האימהות היו שם לבדן במשמרות ארוכות שבהן הרימו וערסלו בישלו הגישו, עבדו מרחוק, שיחקו וקראו סיפור, יום אחרי יום, ערב אחרי ערב. לבד ללא הפוגה. ובלי ניראות.
בואו נודה על האמת: לאימהות יש מעט יוקרה והכרה. אימהות מורכבת מאלפי רגעים של מאמץ יומיומי, פעולות חזרתיות, לפעמים יש נשיקה דביקה, חיבוק וספל חרסינה ממקס סטוק, אבל לרוב היא נתפסת כ'מובנת מאליה'
הרבה אימהות עבדו בקורונה מסביב לשעון, חרדות מחוסר הוודאות – האם הגנים והכיתות ייפתחו? האם יסגרו או שוב ייכנסו לבידוד? היינו שם, האימהות, מלוות בעייפות זום אחר זום, מספקות לילדים עוד זמן מסך, מאחרות את זמן ההשכבה ומאפשרות חטיף נוסף כי כבר אין כוח.
ולא הזכרנו את המתבגרים בקורונה. דווקא הם, פרחי הנעורים שמתאמנים בזהירות על הצעדים הראשונים בעולם החברתי: איך להתלבש, מה לומר, לגלות מי אני ומה אני אוהבת. דווקא הם שזקוקים כל כך לחברה, דווקא אצלם נסגרה 'המעבדה האמיתית' והם נשארו סגורים בחדרים. והאימהות שלהם התבוננו בהם בעיניים כלות, ישנים ביום וערים בלילה, עצבנים ועצובים, אדישים וכועסים.
הן הכילו את קשת מצבי הרוח, ניסו להאכיל את הרעב הרגשי בסיר בישולים מנחם. לנחם ולכעוס, לדאוג ולהתפלל.
"את מבינה?" חברה שלי לחשה לי, בעייפות, כשהיא מחזיקה את הכוס ושואבת ממנה את חומה, "איזה משמרת ארוכה הייתה לי השנה?"
