כבר חודש כמעט שד"ר זמרי בוכה תדיר. לא קרה כלום, חלילה, חוץ מהעובדה שהעולל מביא הביתה כל מיני רמזים מההכנות למסיבת הסיום שלו בגן. נראה לי שההבדל המרכזי ביני ובין הדוקטור הוא שהיא בכתה מהתרגשות כשקלטנו פתאום שהעולל מסיים את ימי הגן, ואני בכיתי מזה שאשכרה עומד להיות לי ילד בבית ספר, מה שמעיד על כך שאני תרח שמשתמש במילה תרח.
הוא אשכרה מסיים את הגן. אני עוד זוכר אותי מוציא אותו מבית החולים בסל־קל, שם אותו באוטו ונוהג במהירות 13 קמ"ש הביתה, מהלחץ. אני זוכר אותנו פותחים את הדלת חסרי מושג. מה עושים איתו עכשיו? אני זוכר שהחזקתי אותו בפעם הראשונה בידיים: הוא הסתכל עליי במבט חסר אונים, ואני הסתכלתי עליו בחזרה במבט של בואנה אתה הולך להביא לי מלא לייקים. ועכשיו הוא מסתובב בבית ומתכונן למסיבת סיום בגן.
מאז לידתו השכיל העולל לפתח מוח מניפולטיבי מתוחכם, ולפיכך קלט שאמא שלו היא לא בנאדם הגיוני. לא רבים יודעים, אבל ד"ר זמרי לוקה בתסמונת רפואית נדירה, מגזימניטיס ריגשיתיזיס, שאחד ממאפייניה הוא היכולת לפרוץ בבכי בתוך רגע בגלל כל דבר שקשור בילדים. העולל מקבל מדליית הצטיינות בגן? שירן בוכה. העולל אומר לאמא שהיא יפה? דמעות. העולל רואה סרט שיש בו מדענית ואומר לדוקטור זמרי "כמוך"? שלולית. וכשאמא בוכה אפשר להשאיר נעליים בסלון, אפשר לאכול עוגיות לארוחת ערב ואפשר להישאר ערים עד מאוחר מול הטלוויזיה.
בפעם הראשונה שהעולל התחיל לשיר לידה את "עוף גוזל" היא איבדה את זה לגמרי. היא רצה להביא את הטלפון כדי לצלם אותו, כאילו גילה כרגע את סודות האטום, והדמעות זלגו על מסך המגע ומנעו ממנה לצלם, מה שהגביר את ההתייפחות, והיא הגיעה לשיא כשזייף בקולו הגבוה את "וגם אני עזבתי קן". ניסיתי להרגיע את שירן ולהגיד לה שהוא עוד לא עוזב, אבל מבחינתה הקיטבג הצה"לי כבר ארוז ועוד רגע אני נוסע איתה לבסיס שיזפון להביא לו שניצלים.
בערב יום חמישי שלפני מסיבת הסיום שלו בגן היא השתלטה על המטבח, והכינה פשטידות וסלטים. כי מה ילדים אוהבים יותר מפשטידה וסלט. היא המשיכה והכינה גם עוגה וכמה קינוחי כוסות, ואני הבנתי שהיא לא באמת מבשלת אלא מוצאת תעסוקה שתמנע ממנע לשקוע בבכי.
תולדות האנטיפתיה
הגענו לגן סביב תשע וחצי, למרות שהזמינו לעשר. ההורים התקבצו מחוץ לדלת, ומעבר לה בקעו קולות שירה צרחניים של שלושים ילד וילדה, שנשמעו קצת כמו באלאנס לקראת ההופעה הכי גרועה אי פעם. שתי דקות אחרי שהכול השתתק נפתחה הדלת. באופן משוגע, מסיבת הסיום הייתה הפעם הראשונה השנה שנכנסנו לגן. בגלל המגפה לא נכנסתי לחלל שבו הבן שלי בילה את רוב ימיו. הוא היה קטן משדמיינתי, לא יודע אם זה רק כי מילאו אותו עכשיו עשרות אנשים גדולים מדי. הילדים סודרו בח' במרכז הגן, וההורים ישבו בשתי שורות מאחור, על כיסאות קטנטנים, צרים מלהכיל אנשים בני ארבעים.
חלק מהילדים לבשו חולצות לבנות מהודרות וחלק מהילדים לבשו חולצות טריקו רגילות. העולל לבש חולצה לבנה חצי מכופתרת שהוא שנא במיוחד (ד"ר זמרי התעקשה ואמרה לו שזה יום חגיגי). הוא הצביע לי על חבר שלו שלבש חולצה רגילה, ושחרר מלמול זועם לעברי. לחשתי לו בחזרה: "תאשים את אמא והשטויות שלה, אתה יודע שמבחינתי תגיע ערום".
ואז השתרר שקט, והגננת המהממת דקלה הודיעה שהמופע עומד להתחיל. ראיתי על העיניים של העולל שזה בא לו לא טוב אני יודע שכולם חושבים את זה על הילדים שלהם, אבל העולל לא בנוי למופעי סיום של גן חובה. אני לא יודע אם זה כי הוא בוגר מדי או שהוא פשוט ירש מאבא שלו את האנטיפתיה.
הסייעת החביבה לחצה על הטייפ – גני ילדים הם המקומות האחרונים שעדיין משתמשים בטייפ – והמופע החל. הילדים שרו שירי אל"ף־בי"ת ותופפו עם מקלות, הניפו שלטי אותיות ורקדו לצליל שירים לא מוכרים ובצדק. כל צעד צולם, וקרבות ניטשו על עמדות הצילום האיכותיות. אמהות אמיצות זינקו אל עבר נקודות אסטרטגיות, והמנצחות המאושרות צרחו לחלל האוויר "יש לי את זה" אחרי סרטון משובח או סטילס מוצלח.
ואז, אחרי כמה שירים וברכות, יצאו הילדים לקראת הקטע המרכזי. הם חזרו כולם לבושים בגלימות וכובעי סיום תואר קטנים, והתיישבו בשורות מול ההורים. רק ילד אחד סירב להשתתף בטקס המרגש, וישב מדוכדך בצד. נחשו מי.
טישו וכובעים באוויר
אמרתי לשירן שלא תעשה סצנה והיא אמרה לי "ברור שלא", למרות שראיתי בעיניים שהיא מתה לסצינה. הסייעת לחצה שוב על הטייפ והקלסיקה התחילה: כמה צלילי פסנתר, ומיד אריק אינשטיין חרך את חלל הגן עם "הגוזלים שלי עזבו את הקן". אבות ואמהות התייפחו לכל עבר וטישו עף באוויר בשעה שקולות קטנים ולא מוזיקליים במיוחד צרחו "יש נשר בשמיים".
הסתכלתי על הילד שלי שישב בצד והתמרמר בזמן שכל הילדים זרמו עם המופע החמוד והקיטשי, והייתי גאה בו. נכון, לא היה אכפת לי אם הוא היה זורם עם השיר, אבל הסתכלתי עליו יושב שם ומגרד בעורף בגלל הפתק המעצבן של החולצה מאחורה בזמן שכל הילדים שרים, ואמרתי לעצמי: הלוואי שלי היה האומץ בילדותי, וגם עכשיו, לסרב להשתתף באירועים שלא בא לי עליהם, גם אם זה אומר שזה אומר שאני קצת אאוטסיידר.
השיר נגמר בזריקת כובעים חמודה במיוחד כשאריק צעק "מחניק קצת בגרון", וכל הילדים רצו לחבק את ההורים שלהם. ניגשתי יחד עם הדוקטור אל הכיסא של העולל האומלל שעדיין ישב בצד, דפקתי לו חיבוק של החיים ואמרתי לו שהכול טוב ושזו החלטה שלו אם להשתתף או לא. גם הדוקטור אמרה לו שזה בסדר. הוא אמר לנו שפשוט לא התחשק לו, ובתוך שתי שניות נעלם לנו מהעיניים ויצא לאכול פשטידות וסלט עם החברים שלו בחוץ. שאלתי את שירן אם היא מתבאסת. שטויות, היא אמרה, בשבוע הבא יש מסיבת סיום של התאומים. בשביל מה עשינו עוד שניים?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
