כל כך הרבה דברים קורים בימים אלו, כל כך הרבה אירועים מטלטלים ומלאי תוכן, שהייתי צריכה ממש לעשות אן־דן־דינו בין כולם כדי להחליט על מה לדבר הפעם.
האמת שקצת התעייפתי מפוליטיקה, ועל ההתיישבות אני יכולה לדבר בלי סוף אבל בטח כולכם התעייפתם ממנה. החופש הגדול והקיץ עדיין לא הצליחו לעצבן אותי, ועונת החתונות טרם נפתחה. אז נותר לי הנושא האהוב עליי בתקופה האחרונה, חורבן.
אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שהחלו בצום ביום ראשון, שהיה לדעתי צום י“ז בתמוז הארוך בהיסטוריה. כדי לעבור את הימים האלו כמו שצריך, עם כל הכאב הנדרש אבל גם בשפיות מה, הכנתי לקסיקון קליל לכל צרה וצוקה (וכאן אודה לחברתי הניה שוחט שנותנת לי השראה לכל השטויות שלי). אני יודעת שקשה להתייחס בקלילות לשבועות האלו, אבל “אם לא נצחק מזה, נמות מזה" (אני בטוחה שמישהו המציא את המשפט הזה לפניי).
אהבת חינם: מצרך שקיים עדין בחוגים ספורים במחוזותינו, ממליצה לצרוך אותו מדי פעם. זה חינם!
בית המקדש: או בית הבחירה או בית השם, לא משנה איך קוראים לו, רק שייבנה כבר.
גלידה: שלא נשכח חלילה כמה עצוב שאסור לאכול בשר בתשעת הימים.
דמעות: אומרים שעוד כמה מהן ויבנה בית המקדש. זה מה שחסר לכם? קחו מהילדים שלי, כשסיפרתי להם שצריך לחזור לעטות מסכות.
הר הבית: כי חייבים איזו קריאה אידיאולוגית. מי שיכול להרשות לעצמו, שיעלה!
ווקאלי: יש ימים שאני חושבת שהייתי מעדיפה לצום בכל יום מימי שלושת השבועות, ובלבד שלא אצטרך לשמוע את המוזיקה חסרת החן הזו.
זכר לחורבן: אמה על אמה בקיר, שבירת הכוס בחופה, ילד צורח על הרצפה בסופר לעיני כל אזרחי ישראל המצקצקים, או סתם סיר פתיתים שנשרפו ושווקו באמתלת “זה לא שרוף זה זכר לחורבן“.
חורבן: האירוע שלשמו התכנסנו, לשמו אנחנו בוכים ובו אנחנו תולים את כל צרותינו. זה שכאשר ייעלם מחיינו (בקרוב אמן), לא יהיה לנו על מה לבכות יותר. בואו נשאל את עצמנו רגע, האם אנחנו באמת מוכנים לזה?
ט' באב: היום שאנחנו מבכים בו על יציאתנו לגלות. מה רבה האירוניה שבמוצאי היום חלקנו אורזים חפצים ויוצאים שוב לגולה.
ירושלים: היפה בערים, שבזמן האחרון נדמה שילדים בגיל ההתבגרות השתלטו עליה. מחכה להורה האחראי שייקח את המושכות ויעשה שם קצת סדר.
הכותל המערבי: אני רוצה שכשייבנה המקדש, שלושת הלוחמים שהצטלמו ליד הכותל יהיו עדיין בחיים.
לב: אי שם במעמקי הגוף, רדום בשק שינה שעשוי משכבות של ציניות, סרקזם, מרמור והדחקה, פועם איבר בגודל כף יד שכל רצונו שנתעורר על החיים שלנו, נרעד קצת ונצעק לשמיים.
מכונת כביסה: היא חתומה על עבודה 24/7 כל השנה, עם חופש של כמה שבועות באמצע. אם נעמוד בהסכם מולה, היא תעמוד בהסכם מולנו.
איך זוכרים? אמה על אמה בקיר, שבירת הכוס בחופה, ילד צורח על הרצפה בסופר לעיני כל אזרחי ישראל המצקצקים, או סתם סיר פתיתים שנשרפו ושווקו באמתלת "זה לא שרוף זה זכר לחורבן"
נחמה: למה נראה לכם שמגישים בורקס חמים בשבעה? כי זה מנחם!
סעודת מצווה: הדרך המקורית של בחורי ישיבה ואברכים לעקוץ סעודה בשרית עם שירים בעיצומם של שלושת השבועות.
על נהרות בבל: המזמור הנוגה בספר תהילים, שמלווה את כולנו בימים אלו, מגיע באופן פרדוקסלי עם ניחוח קל של נופש בגלל הנהרות. בקלות אפשר היום לזהות גברים יושבים ובוכים על נהרות ונחלי ישראל עם רמקולי jbl אימתניים וריח של מנגל נצחי.
פורענות: בימים האלה נוהגים לא ללכת לים כי אלו ימי סכנה ופורענות, בעצם, אלו ימים שהם קצת כמו התקף זעם ארוך ומתמשך.
צום: כל כך מאכזב לגלות בכל מוצאי צום שההתנזרות מאוכל לא באמת עזרה לי לרדת במשקל, גם אחרי שפנטזתי עליו יום שלם, כולל בישול לילדים רעבים, שמיעת לעיסות ביסלי וצ‘יפס קולניות במשך כל היום בלי לגעת בדבר.
קניות באינטרנט: אמנם אסור לקנות דברים חדשים בשלושת השבועות אבל גם ככה כשמזמינים זה מגיע רק אחרי שלושה שבועות לפחות.
רבינא: ללא הבדלי דת, גזע ומין, המילה הזו משקפת תמימות דעים לגבי התחושה העיקרית שמלווה את הימים האלו (ויש שיאמרו גם בחודשים שאחריהם).
שנאת חינם: מה זה חינם, חינם כמו פחמימות ריקות, חינם כמו שיחת טלפון מקבר רחל, חינם כמו אחד פלוס אחד בפרויקט נדל“ן במגדלי “אילן“ בגבעת־שמואל, חינם עם ריבית צמודה לאמאמאמא של המדד.
תכף ומיד ממש: אמרתו הידועה של הרבי מלובביץ‘ על הגאולה שאנחנו כל כך מחכים, צמאים וכוספים לה. או כמו שאומרים אצלנו בשאר עמך ישראל – חלאס!
בימים הקשים האלו אני ממליצה לכל אחד להכין לעצמו רשימת א'־ב' שתאפיין לו את התחושות והתובנות ותעזור לו לעבור יום אחרי יום בלי לאבד אמון ותקווה. עברו כבר כמעט אלפיים שנה ולפעמים זה נראה שאנחנו רחוקים עוד אלפיים שנה, אבל רשימה מלאה בצחוק ובניסיון לשדר אופטימיות תיתן לנו סיבה ורצון להמשיך לקוות שאנחנו ממש עוד רגע בקו הסיום, שאחריו יהיה הרבה יותר טוב.
